החופש להרגיש / דורית נבון

אחת מן המתנות יקרות הערך שניתנו לבני האנוש היא היכולת להרגיש. יש משהו קסום ביכולת הזו, משהו פלאי כי היכולת הזו היא המעניקה לבני האנוש אפשרות לבטא את עצמם, היא המאפשרת להם ליצור, לחלוק ולשתף, היא המעשירה את חייהם באין-ספור חוויות ומוסיפה טעם מתוק לחויות האנושיות .
כילדים אתם מקבלים בברכה את היכולת הזו, אתם מקבלים אותה בפשטות. וזו אחת הסיבות שקל לאהוב ילדים, זו אחת הסיבות שילדים הם מקור שמחה כי התמימות והטבעיות שבה הם חווים את הרגשות שלהם, את החוויות שלהם, את החיים עצמם- שובה לב. הם בוכים מכל הלב וצוחקים מכל הלב, רגע הם כועסים ורגע אחריו שמחים, הם מאפשרים לגלי הרגש לזרום דרכם בחופשיות והחיים עבורם הם מגרש משחקים ענק.
יש בילדיות הזו קלילות. יש בה עונג. יש בה שמחה וזו שמחה שאינה תלויה בדבר, זו שמחת חיים. זו ההנאה לחוות את החיים, זו ההנאה לחיות וכולכם הייתם ילדים, כולכם חוויתם את העולם מן הזווית הזו ובכל אחד מכם קיימת הכמיהה אל הילדיות הזו, אל הקסם הזה.
ובכן, יש לי חדשות טובות עבורך- הילד הזה עדיין חי. עדיין נושם. עדיין פועם. רק שבשביל לחיות אותו, בשביל לבטא אותו באופן מלא עליך לתת מקום לרגשות שלך, עליך לתת לעצמך את החופש להרגיש, את החופש להיות אנושי ואתה שנים מנסה להימנע מכך, אתה דורות שלמים מנסה לגונן על עצמך, אתה מנסה לתמרן את הרגשות שלך, אתה מנסה לא להרגיש את האנושיות שלך ואם לדוגמא החלטת שעצב הוא מגרעה, שבכי זו חולשה אז אתה מנסה להימנע מכך בכל דרך אפשרית, אתה מנסה לא להיות עצוב אף פעם ומשום שגלי הרגש ממשיכים לזרום בנהר החיים כהרגלם, אתה נאלץ להתחכם. וזה לא משנה באיזו אסטרטגיה בחרת- אם בחרת להתנתק ולהקהות את הרגשות שלך, אם בחרת להשתמש בכעס או בצחוק או בכל רגש אחר כדי לכסות על העצב או אם בחרת להיאחז בדרמטיות רבה באלפי תירוצים, סיבות וסיפורים המצדיקות את האנושיות שלך, בכל מקרה אינך יכול לגונן על עצמך מפני האנושיות שלך, אינך יכול לגונן על עצמך מפניה כי באת לעולם בשביל לחוות את האנושיות הזו. וזה פשוט להיות אנושי, זה קל. זה מיידי. אבל אתה מפחד, מפחד מן הקלות הזו, אתה מפחד מן התמימות הזו, אתה מפחד כי באיזשהוא שלב בחייך התמימות שלך התנפצה, התמימות שלך התפכחה.
ובכן, אתה צודק. ההתפכחות הזו אכן כואבת. במיוחד לילד שנותן אימון, במיוחד לילד המאמין בכל ליבו אבל יש בהתפכחות הזו גם מתיקות, יש בה חופש, יש בה אהבה. כי ההתפכחות הזו היא ההתפכחות מן האשליה, מן האשליה וחוסר המודעות שלך כלפי העצמיות שלך, מן האשליה של אי-הידיעה, אי ההכרה שלך במי שאתה. וההתפכחות הזו היא זו שסללה לך את הדרך לעצמאות שלך- למודעות העצמית שלך.
אז אתה יכול לסלוח. אתה יכול לנוח. אתה יכול לשקוט. החסד נמצא אתך כל הזמן. החסד נמצא אתך תמיד. והוא היה אתך גם אז. הוא היה אתך גם באובדן התמימות שלך- הוא נשא אותך על כפיו והאיר לך את הדרך לעצמיות שלך. הוא האיר לך את הדרך הביתה.

נכון. החזרה הביתה היא רגע של מוות. היא רגע של סוף. אבל זה לא המוות שלך. זה לא המוות של הילד שבך. זהו רק המוות של הכבלים שלך, זהו מות האחיזה שלך באחרים, זהו מות התלות שלך באחרים, מות התפיסה שלך שמישהו אחר יכול למלא אותך, לתת לך חופש, לשחרר אותך- ההורים שלך, החברים שלך, בן הזוג שלך- מישהו אחר מלבד- אתה.
וכשאתה נפרד לשלום מן ההרגלים הישנים הללו, כשאתה נפרד בשלום מהם, זו הקלה. זו חגיגה. זו לידה. זוהי הלידה שלך מחדש. והעונג של הלידה הזו הוא עצום, הוא מופלא, הוא אין-סופי. הוא אהבה. אתה האהבה. האהבה בהתגלמותה.
ואתה באקסטזה, באקסטזה מן החיים, אתה באקסטזה כי החיים נוגעים בך, כי אתה נוגע בהם. אתה באקסטזה כי אתה שותף. אתה כבר לא בודד, אתה כבר לא לבד. אתה- אחד.
ויש בך תום. יש בך תמימות. וזו תמימות שנולדת מתוך תבונה, מתוך חכמת החיים, מתוך ההכרה שלך בחיים. זו תמימות שנולדת מתוך הקבלה המלאה שלך את החיים כפי שהם, מתוך החופש שאתה נותן לעצמך להרגיש ולהיות מי שאתה.

נ.ב המאמר כתוב בלשון זכר משום שהפנייה היא לאדם, לכל אדם באשר הוא, לHUMAN BEING וזה כולל כמובן גברים ונשים כאחד.

כתבה זו פורסמה בעיתון שבוע ישראלי בLos Angeles

אפשרות חדשה

כאשר אנחנו נמצאים במצב רגשי כלשהוא יש לנו תמיד אפשרות לחוות את הרגש במצב האותנטי שלו- מתוך חופש, מתוך חזרה הביתה.
לכן בפעם הבאה שאתה מרגיש כי אתה בסערה רגשית אתה מוזמן לעצום עיניים, לשבת בשקט ולדמיין כי מקודקוד הראש נפתח כלפי מעלה קונוס, מעין צינור המחובר אל השמיים. אתה נושם מתוך הקונוס. אתה פשוט יושב ונושם. אתה יכול להתכוונן אל רגש מסוים, אל המצב הרגשי שלך או אל חלק בגופך שאתה מרגיש שהרגש הזה "יושב" בו.
תן לעצמך לפחות כמה דקות לשבת עם החוויה הזו ופקח את עינייך כאשר אתה חש שזה הספיק לך, שישנה הקלה.
( אין זמן קצוב מסוים- זה משתנה מאדם לאדם, מרגש לרגש וכו' ).
בהצלחה.