חזרה לדף מאמרים

האני השלם


האני השלם – הווייתי השלמה אתה באתי לעולם ובמקום זה איני חסר ואיני מפריד ביני לבין העולם
החיצון, מצב הדומה לעובר ברחם אמו.
האני האבוד- אותם חלקים המודחקים בגלל דרישות החברה או מסרים מודעים וגם לא, שהתקבלו
מהורינו-אפילו אם כוונתם הייתה טובה.
האני המזויף – החזות החיצונית הנוצרת כדי למלא חלל חסר הנוצר בעקבות ההדחקה ובגלל העדר
התייחסות מספקת מהסביבה.
האני המוכחש – החלקים השליליים של האני המזויף, שנתקלו בביקורת ולכן הוכחשו.


איסורים הקשורים בגוף
מגיל צעיר למדו אותנו לכסות את גופנו, אסרו עלינו לגעת באברי המין או לדבר עליהם, הלבישו אותנו בבגדים שונים לילדים וילדות והתייחסו אלינו כאל אדם שלם רק כשהוא לבוש בבגדים המכסים את רובו.
האיסורים האלה הם אוניברסאליים ואין אנו נוטים להבחין בהם אלא רק כאשר הם מופרים.
אין כאן מקום לתקוף את איסורי החברה או לחלוק עליהם ולכך נדרשת סדנא שלמה, המטרה כאן היא לשים דגש על עובדה שכאשר היינו ילדים קטנים, הגבילו את החושניות שלנו פעמים רבות וגרמו לנו להרגיש "ילדים רעים" או אשמים או נבוכים, רק בגלל שיש לנו גוף שיכול לחוש תחושות מגע נעימות.
בכדי להיות "ילד טוב" או "ילדה טובה" היה עלינו לקטוע מבחינה פסיכולוגית את ההיבט הזה או להתכחש אליו.


רגשות אסורים
יש רגשות שעודדו אותנו הורינו להרגיש ויש כאלה שעודדו ואף אסרו עלינו להרגיש.
כשצחקנו ושמחנו, היו כולם רכונים סביבנו במבט של אושר ועידוד, אך התפרצויות הזעם שלנו שהן קולניות ולא נעימות היו כבר משהו נפרד ואחר מבחינת הסביבה ורוב ההורים משתדלים לדכא אותן.
מעטים ההורים המכירים בזכותו של הילד לכעוס.
אם כשהיינו כועסים היו אחד ההורים אומר לנו: "אני רואה שאת כועסת ולא רוצה לעשות את מה שאני מבקשת, אך מכיוון שאני אימא ואת ילדה עלייך לעשות את מה שבקשתי" – תגובה שכזאת לא תשנה את העובדה שהילדה צריכה לעשות את שאמרה לה אימה אך היא לבטח תאמר בליבה: "אני קיימת והוריי מכירים ברגשותיי, לא תמיד אני משיגה את מה שאני רוצה אך מכבדים אותי" בדרך זו היו מרשים לה להתחבר אל הכעס ולשמור על היבט חשוב של האני השלם.


אמצעי הדחקה
במאמציהם להדחיק מחשבות, רגשות ומעשים – נוקטים ההורים כל מיני שיטות:
לפעמים הם נותנים הוראות ברורות: "אתה לא חושב כך באמת" " ילדים גדולים אינם בוכים" " אני לא רוצה לשמוע את זה שוב" " במשפחה שלנו לא עושים דברים כאלה" – יש הורים שנוזפים, מכים או מפעילים מניפולציות- אבל רוב ההורים מעצבים את ילדיהם באמצעות שיטות מעודנות יותר של פסילה – הם בוחרים להתעלם מדברים מסוימים או שלא לתגמל אותם.


האני המזויף
כדי למלא את החלל, יוצר לו הילד אני מזויף המסווה את חלקי האני שהודחקו ומגן על הילד מפני פגיעה נוספת. לדוגמא ילד שגודל בהדחקה מינית יכול להיות גבר קשוח ומחוספס ובכך הוא אומר לעצמו: "לא איכפת לי שהורי לא מראים לי אהבה, אני לא צריך את הרגשנות הזאת – אני יכול להסתדר לבדי ובכלל מין זה דבר מלוכלך! " יישום העניין ישתקף בהקמת מתרסים בצורה אוטומטית בפני כל אדם שינסה להתקרב.
ילד אחר יכול להגיב אחרת על ידי דרישת תשומת לב יתרה מהסביבה ובקשת עזרה נואשת.
אחר יהפוך ל " אספן אהבה " ויאחז בכל רסיס אהבה שנקרא לדרכו מתוך ידיעה שאף פעם לא יהיה לו די
יהיה אשר יהיה טבעו של האני המזויף – מטרתו אחת: לשכך את הכאב הכרוך באובדן חלק מהאני השלם, האני המקורי שנתן לי אלוהים.


האני המוכחש
בשלב כל שהוא בחייו של ילד, תכסיסי ההתגוננות שלו ממיטים עליו פגיעות נוספות, שכן התכונות השליליות האלה סופגות ביקורת – יש שיאשימו אותו שהוא מרוחק, שמן, קמצן, מרוכז בעצמו וכולי, מתקיפיו אינם רואים את פצעיו ואין הם מעריכים את התחכום שבתחבולת ההתגוננות, הוא נחשב בעיניהם יצור נחות ולא שלם.
מנקודת ראותו של הילד הוא צודק בהכחשתו, הרי תכונותיו השליליות הן אינן חלק מהאני השלם שלו, הן נוצרו מתוך כאב ופחד והפכו חלק מזהות שאולה לאני נוסף שעוזר לו לתמרן העולם מסובך ולפעמים עוין
כדי לקיים דימוי עצמי חיובי ולהגביר את סיכוייו לשרוד הוא נאלץ להתכחש אליהן.


נעצור לרגע לסכם:
עד עתה חילקנו את האני השלם שלנו לשלוש יחידות הנראות על פני השטח נפרדות מעצם הווייתנו השלמה: האני השלם שלי – אתו נולדתי ואותו נתן לי אלוהים
1. האני האבוד- חלקים שהדחקנו בגלל דרישות החברה או מסרים מהורינו
2. האני המזויף – החזות החיצונית שיצרתי כדי למלא חלל חסר הנוצר בעקבות ההדחקה והעדר
התייחסות מהסביבה.
3. האני המוכחש – החלקים השליליים של האני המזויף, שנתקלו בביקורת ולכן הוכחשו.

בחיבורו של אפלטון "שיחות" יש משל המהווה דגם אגדתי למצב של קיום שסוע זה.
מסופר כי כל אדם היה בעבר גם זכר וגם נקבה, היה לו ראש אחד עם שני קלסתרי פנים, ארבע ידיים וארבעה רגליים, ואברי מין זכריים ונקביים.
כיוון שאבותינו הקדמוניים היו מאוחדים ושלמים הם הפעילו כוח רב, למעשה היצורים הדו מיניים האלה היו מפוארים כל כך עד שהעזו לתקוף את האלים. האלים לא היו מוכנים לשאת עזות מצח כזאת, אבל הם לא ידעו איך להעניש את בני האדם. הם אמרו זה לזה: " אם נהרוג אותם לא יהיה מי שיעבוד אותנו ולנו לא יהיה על מי למלוך" זאוס חשב על המצב ולבסוף הציע פתרון: "בני האדם יוסיפו להתקיים" כך ציווה " אבל נחתוך אותם לשניים וכך ייחלש כוחם ולא נפחד מהם" זאוס חילק כל ייצור לשני חלקים וביקש את אפולו לעזור לו למצוא דרך להסתיר את הפצעים. שני החלקים נשלחו לכיוונים שונים, כדי שכל אחד מהם יחפש במשך כל חייו בקדחתנות את החצי השני שלו וירצה להתאחד עמו, כדי לחדש את שלמותו.

גם אנחנו חיים את חיינו קטועים וחתוכים לשניים וחובשים את פצעינו במשחות ותחבושות אך הריקנות מכרסמת בתוך תוכנו. את הריקנות אנחנו מנסים למלא באמצעות אוכל, סמים ופעלתנות – אבל לא אליהם אנחנו משתוקקים – אנחנו רוצים את המהות המקורית שלנו , את קשת הרגשות המלאה, את מוח הילד החקרני שלנו ואת שמחת בודהה שחשנו בראשית ילדותינו.
יש בנו צמא רוחני לשלמות וכמו במיתוס של אפלטון אנחנו מאמינים שאם נמצא את האדם הנכון – בן הזוג המושלם הוא ישלים אותנו לעולם.




 

חזרה לדף מאמרים