|
חזרה לדף מאמרים
הכבש והאריה
מאת אילן אביב
10.9.2006
ונשאלת השאלה:
למה שורות אלה נכתבות?
למה שירצה מישהו להשקיע מזמנו ומרצו בכתיבת מאמר שכזה?
הרי המושג "נתינה ללא תנאי", בעצם אינו קיים בעולמנו.
מעצם היותנו חיים בעולם דואלי, אנו בנויים מ 2 קצוות.
הקצה האחד הינו קבלה והשני נתינה.
אם קצה אחד חסום, הקצה השני יחסם גם כן ונתקרב למצב תקיעות המכונה מוות או "אין"
שהינו ההיפך מה"יש".
אדם לעולם לא יעשה מעשה, יאמר מילה, יעשה פעולה, אלא אם כן יש בה תמורה להנאתו שלו.
נקודה.
חשוב כי אותו אדם יבין את התמורה שיש לו ממעשיו, אך אל לו להיצמד לתמורה זו מכיוון
שכך יפסיד את ההנאה שבנתינה.
כבני אדם, "נגזר" עלינו לרצות ולחפש עונג/הנאה, ומחשבה זו תבוא לידי ביטוי בכל דבר שבו
נהיה או נעשה.
לאחר שהבנו את התניית הקיום הזו, נוכל להבין שיש בנתינה הנאה משל עצמה, ובכך
נחסוך מאיתנו את הצורך לקבל ממי שנתנו לו.
נבדיל כאן מקבלה של כסף כשאנו נותנים את זמננו וכישרוננו לפרנסתנו.
כשאדם מגיע לטיפול, לימוד, תרגול, הוא אינו משלם עבור הידע/אנרגיה/אהבה שהוא מקבל,
אלא,
הוא משלם עבור ההוצאות ששילמנו כדי שהוא יגיע וכמובן עבור
התפתחותנו וקיומנו כמטפלים או כמי שאותו אדם רוצה שנמשיך להיות.
ראוי לציין כאן סוגיה חשובה ומעניינת ובה נתמקד במטרה אליה אנו מכוונים כשאנו
תורמים כסף, אנרגיה, תמיכה וידע.
לימדו אותנו כי נכון ומוסרי לתת צדקה לעניים, חולים, נכים, מוגבלים וכו', ואם נקדיש
לכך מחשבה נוספת, נתוודע לעובדה הכואבת, כי בעודנו תורמים לאותם חלשים, אנו נותנים
לגיטימציה להם להמשיך ולהיות בעולמנו ובעצם, באופן ישיר, יוצרים ומחזקים את קיומם
של החלשים.
כשאנו נותנים כסף לקבצנים - אנו דואגים שיהיו קבצנים
כשאנו נותנים כסף לתרופות - אנו דואגים שיהיו מחלות
כשאנו נותנים כסף ליצור נשק - אנו דואגים שיהיו מלחמות
וכמובן שאפשר להמשיך ולגלגל את הרעיון הזה, עד שניחרד מספיק בכדי להבין את הדרך בה
אנו נותנים יד לכל אותם תחלואות עולם שאנו פוחדים ונמנעים מהם.
ומחשבה זו מעלה שאלות רבות
מה יקרה אם נפסיק לתת כסף לקבצנים?
האם יהיו קבצנים?
מה יקרה אם לא נסכים לעליית מחירי הדלק ולא נקנה דלק במחירים מופקעים?
בואו נשתעשע במחשבה הזאת קצת...
אם כל תושבי ישראל יחליטו שמחר בבוקר מחירי הדלק יורדים ב 50% ולא קונים דלק עד
שהמחירים ירדו.
מה יקרה לדעתכם?
כמה זמן ייקח לממשלה להוריד את המחירים?
הייתי אומר שתוך פחות מיומיים מחירי הדלק היו צונחים והמדינה הייתה מתנהלת באותה
צורה, רק שהפעם, הכוח היה במקום הנכון לו להיות, הכוח היה בידי הרבים.
בכל פעם שאנו נותנים כסף או אנרגיה לרעיון כל שהוא, אנו הופכים להיות חלק מהרעיון
ותומכים בכל ההשלכות של אותו רעיון.
לדוגמא:
אם נקנה מוצרים שמפורסמים בטלוויזיה, נוודא שפרסומות ימשיכו לצמוח ולהטריד אותנו.
אם נמשיך לקנות בשר, הרג החיות ימשיך להתקיים.
אם נמשיך לדבר בטלפונים הסלולאריים ללא בקרה, רמת הקרינה תגבר
אם נמשיך להשתמש בכימיקלים מסוכנים, החור באוזון ימשיך לגדול...
אפשר לתת עוד דוגמאות רבות לכך שאנו תומכים במו ידינו בדברים שאנו סולדים מהם, ובכל
יום נותנים יד לעולם שאנו לא רוצים לחיות בו.
כשאנו חושבים על נתינת כסף לקבצן, אנו סבורים שאנו עושים עימו חסד, בעצם, אנו
גורמים לו להישאר בדיוק כמו שהוא, ובעצם, הנתינה הזאת הינה בכדי לקבל תחושת סיפוק רגעית
מכך שאנו לא נמצאים במקומו של אותו קבצן, וליהנות מהתחושה שאנחנו נותנים עכשיו משהו
בעל ערך
למישהו (שקל או שניים שישנו את חייו לעולמים).
אולי במקום לתת לאותו קבצן כסף, נזכיר לו שהוא יכול להרוויח כסף בדרך אחרת ונציע
לו ידע שיעזור לו להרוויח כסף?
אבל זה יותר קשה מלפתוח את חלון הרכב הממוזג ולהשחיל
כמה שקלים לידו של האומלל, ולהרגיש שירדה לנו אבן מהלב.
איך אתם מרגישים כשהקבצן עומד ליד חלון הרכב ואתם לא נותנים לו כסף?
האם אתם מרגישים בושה? לחץ? מחכים בקדחתנות שהרמזור יתחלף לירוק?
את מי באמת זה משרת שיש קבצנים, חולים וחלשים בעולמנו?
האם זה לא משרת את הפחד שבתוכנו, כי נהפוך להיות אותם חלשים?
האם כשאנו נותנים להם כסף, אנו לא מוודאים כי יישארו חלשים בעולמנו?
כשאנו ניגשים לבחון סוגיה זו, אנו נתקלים בהתנגדות המוסר הפנימי האומר לנו כי זאת
מצווה לתת כסף לעניים, כשמוסר זה לא עוצר לשאול, למה קיימים עניים בעולם?
לימדו אותנו לחשוב שיש בעולם אנשים עשירים ועניים.
סיפרו לנו שיש חיה כזאת שנקראת "מזל" ויש אנשים שזוכים בה וכאלה שלא.
עדיין נשארה תמוהה הסיבה לכך שיש אנשים שמקבלים את חיית המזל וכאלה שלא.
אלה שזכו בה נהנים מחיים מלאי שפע, הנאות, ריגושים, תענוגות ושמחה, ואינם מתמודדים
יותר עם פחדים או קשיים כלל, אמרו לנו שמי שיש לו את החיה המדהימה הזאת הופך להיות
מואר בן לילה.
כל אותם האנשים ברחוב, ממהרים לכל אותם משרדים ומתרוצצים ללא הרף בחפשם את החיה
המדהימה.
הם מוכנים להדיר שעות שינה מעיניהם, הם מוכנים לוותר על החלומות שלהם, הם מסכימים
להיות קשים, מאוכזבים ורעים לאחרים ולסביבה, רק שיוכלו לתפוס במהרה את החיה,
ולהשתחרר מהמחשבה שאינם בעלי חיית המזל.
כמובן שחיית המזל היא אגדת ילדים נפלאה המרגיעה את קול השאלה הפנימי המאיים על
היודעים את האמת, והמעוניינים כי יהיו עניים בעולם ובכך ישמרו על כוחם מולם.
אם הייתה חיה כזאת בעולם, אני סבור כי היינו מוצאים את ארץ המוצא שלה מזמן ומפליגים
לשם בכדי להשיג לנו כמה חיות שנרצה, אך זהו קרב אבוד מראש מכיוון שהסיבה האמיתית
לכך שיש אנשים עשירים היא, שהם יודעים משהו שעניים לא יודעים...
הם יודעים, שהעושר האמיתי נמצא בתפיסת המציאות הפנימית, ושזה לא משנה כמה אדם יעבוד קשה, הוא
לא יוכל להתעשר מזה לעולם, אך הממסד ממשיך ללמד את דורותיו ולאמן אותם לחיים מלאי
פעילות ועבודה מאומצת בכדי שישיגו את אותו עושר שהם חולמים עליו כל חייהם, אך מעולם
לא עצרו לתהות, מהיכן התחיל אותו חלום, ולמה לא הגשימו אותו עד היום.
שאלה לי אליכם,
מה היה קורה אילו היינו לוקחים את כל הכסף שבעולם ומחלקים אותו לכל בני האדם באופן
שווה?
מה לדעתכם היה קורה תוך שנה?
מממ....
מממ...
ניחשתם??!!!
....
קחו עוד קצת זמן לחשוב.....
.....
אז ככה...
מוכנים?
בתוך פחות משנה, העניים היו חוזרים להיות עניים והעשירים חוזרים להיות עשירים!!!
מפתיע???
בואו ננסה להבין את זה,
העושר והעוני הינם מצבי תודעה של האדם.
באמצעות המחשבה, אדם יוצר את המציאות בה הוא חי ומכוון את כל פעולותיו בהתאם
לאותה מחשבה.
אדם עני פועל כאדם עני ואדם עשיר פועל כעשיר.
מה היה קורה אם ממחר בבוקר כל מחשבותינו ומעשינו היו הופכים להיות כאילו אנו
עשירים?
כמה זמן ייקח לנו כדי להיות בעלי הון?
מן סתם, מעט מאוד זמן יעבור עד שנכפיל ונשלש את הכנסתנו ואת ההון שלנו.
אדם עני לא רואה מעבר לעוני, הוא מאמין שהוא צריך לשרוד בעולם וכל פעולותיו מכוונות
להישרדות.
אדם עשיר מכוון את כל פעולותיו בכדי להגדיל את השפע שכבר יש לו וההישרדות אינה
בתודעתו כלל.
למי אנחנו נותנים כוח?
למי אנחנו נותנים את הכסף שלנו?
האם
אנחנו נותנים את הכסף שלנו למי שאנו לא מאמינים בו, או שנעדיף לתת את הכסף שלנו
לאנשים שתורמים לעולם בו אנו חיים ופועלים בכדי להפוך אותו להיות טוב יותר.?
האם נרצה לתת תמיכה לאנשים שמעוניינים שהעולם הזה יישאר המצב הישרדות, או שנרצה
לפתח ולקדם אנשים בעלי יוזמה ורצון לנתינה לבני האדם ולעולם שלנו?
האם אנחנו מוכנים להיות אמיצים לבחון מחדש את ערכי המוסר שלנו ולשאול את כל השאלות
שאנו פוחדים לשאול את עצמנו?
אולי בפעם הבאה שנפגוש אדם שישפיע עלינו בצורה משמעותית, ונאמין כי הוא נותן לעולם
את מה שהיינו רוצים לתת, נשלוף את הארנק ונוציא שטר כסף בשבילו.
בפעולה זו נביע את תמיכתנו ורצוננו שיהיו עוד אנשים כמוהו בעולם.
אם נתבונן לעומק עצמנו, נבין שהכוח האמיתי נמצא בתוכנו ולנו היכולת לשנות את כל מה
שאנו מצפים שאחרים ישנו.
כל שעלינו לעשות הוא לכוון את האנרגיה שלנו ואת הפעולות שלנו לכיוון צמיחה
והתפתחות, כשאנו מוותרים בכל פעם מחדש על מי שהיינו לפני כן, ויוצרים "אני" חדש ומתפתח
בכל יום שעולה.
מהי הסיבה האמיתית, ששליטי החברה בה אנו חיים, לא מגלים לנו את הדרך אל העושר ואל
החופש?
אם נקדיש לכך מחשבה עמוקה, נבין, שאם נגלה את הסיבה האמיתית לכך שאנו לא עשירים,
ניאלץ להיפרד מהאשליה שמישהו אחר יפתור לנו את בעיותינו וניאלץ לקחת אחריות על מי
שאנחנו, ומן הסתם לשנות את המבנה החברתי בו אנו חיים.
העולם בו אנו חיים בנוי על שליטה והיררכיה, בה תמיד יש חלשים וחזקים, טובים ורעים,
יפים ומכוערים, נמוכים וגבוהים.
מן הסתם, החזקים שולטים בחלשים, והחלשים מחכים שהחזקים יגלו להם את סוד הכוח ואז
ישתחררו מעבדותם.
בעולם כזה ניתן לשלוט באחרים ושליטה זו מקנה סוג של ביטחון מדומה עבור השולטים,
וביטחון מדומה עבור הנשלטים.
צורת שליטה זו הינה עתיקת יומין והייתה נהוגה בזמנים בהם רמת המודעות של הפרט הייתה
נמוכה עד מאוד ורק קומץ אנשים קטן היה מודע ליכולת היצירה ולחופש הבחירה, אלה הם אותם
האנשים שנמצאים
כיום בממשלות, העשירים וכל אותם בעלי השפעה, מפרסמים יותר או לא מפורסמים כלל.
הם אינם בעלי השפעה כי הם חכמים או מוצלחים יותר מהאחרים, הם שולטים באחרים בעזרת
אותם פחדים ששתלו בתודעת ההמון המחויב לצרוך את אותם אמצעי הזנה באופן קבוע ומדוד.
אחד מאמצעי הזנת הפחד/שליטה הינה הקופסא המרובעת הנמצאת כמעט בכל בית בעולם המערבי ומנגנת
לנו את קולות ה"אמת" כפי שבחרו להציג אותה בפנינו אותם אנשים "מוצלחים".
הטלוויזיה הינה הערוץ העיקרי להעברת אינפורמציה להמון, כשההמון מאמין באמת ובתמים
שכל מה שמשודר בערוץ זה הינו "האמת לאמיתה", כשבעצם, אין כל דרך לדעת אם זאת האמת
או לא, רק אם יפסיק ההמון לצרוך סם מסוכן זה.
מספר פעמים בעבר, דיברתי לאנשים המכורים לסם "הקופסא המרובעת", וביקשתי מהם לכבות
את הטלוויזיה למשך שבוע בביתם בכדי לבדוק מחדש את אמיתות האינפורמציה בעזרת ההיגיון
והשכל הישר.
התגובות שקיבלתי היו תוקפניות ואגרסיביות, כשהבנתי שאיימתי על המציאות בה הם חיים,
ונדהמתי לגלות את מערכות ההגנה שהתעוררו אצל אותם אנשים, בניסיונותיהם הנואשים להגן
על הסם.
בד"כ, אנשים מכורים לא יודעים שהם מכורים, ויתקפו את כל מי שירצה לעורר אותם אל
האמת.
התופעה הידועה בצפייה בחדשות היא, הסקרנות המדהימה של הצופים להיות מעודכנים
במתרחש, ולא לפספס התרחשויות,
כאילו שהם סקרנים באותה מידה לגבי חייהם שלהם וההתרחשויות שקורות בסביבה הקרובה
להם.
דרך כל כך נוחה לברוח למקום אחר ולהעביר לאנשים אחרים את האחריות למציאות בה אנו
חיים.
השליטה בתודעת ההמון מגיעה בכמה צורות:
תופעת העדר
הכבשה עוקבת תמיד אחרי חברתה, מבלי לשאול או לחקור את הכיוון בה חברתה צועדת,
בצורה זו ניתן להוביל כבשה אחת ואחריה יצעדו כבשים רבים.
הכבשה לעולם לא תרים את ראשה אל המובילה, ותשאל אותה לאן היא הולכת.
מן הסתם, גם לכבשה הראשונה אין מושג לאן מועדות פניה, היא עוקבת אחרי הרועה.
צורת השליטה הבאה הינה:
פחד
אם הכבשה תפחד מהכלב שהציב הרועה בפינה, היא תמשיך לצעוד לאן שיגידו לה, מבלי לשאול
או לחקור את הכיוון.
הפחד הנפוץ השתול בתודעה הוא, מה יקרה אם תצא הכבשה מהעדר? "משהו רע יקרה לך אם לא תהיה
כאן"
השתל התודעתי הוא, שמחוץ לעדר ישנם כלבים גדולים, רעבים ורעים שיטרפו אותך אם תצאי
מהעדר,
וכאן אצלנו, צפוף,
דביק, חם,
בטוח ונעים.
מדי פעם תעז אחת הכבשים לצאת מהעדר, ואז יזנק עליה הכלב ויפחיד אותה עד מוות, היא
מייד תחזור לעדר.
לא קשה להבין, שאם יחליט העדר לתקוף את הכלב, אבוי לו לכלב וגם לרועה.
ונקודה נוספת,
מהי הצורה הגאונית ביותר בה נוכל לשלוט בעדר מבלי שיתמרד?
הרי תמיד יהיו כאלה שיבינו את המנגנון וימרידו את כולם, או שיברחו מהעדר והאחרים
ילכו בעקבותיהם.
תשובה:
ניתן להם להרגיש שהם חופשיים!
פשוט גאוני, כי אם הכבשים ירגישו שהן חופשיות בטבע, הן לעולם לא ירצו ללכת.
אם נלמד אותם ששטח המרעה הוא כל מה שקיים בעולם, הם לעולם לא ירצו לחפש מעבר לכך
ויאמינו באמת ובתמים שזהו החופש הלגיטימי לכל ברואי העולם.
אז בטח נשאל,
מה...אנחנו כבשים?!
מממ....
בוודאי שאנחנו כבשים,
בצורה זו או אחרת, כולנו מתנהגים כמו כבשים בעדר ענק שנקרא "מציאות",
או שכבר חלקנו הבינו שהם לא, ואז הם מחוץ לעדר, מפלסים את דרכם אל החופש אותו הם מאמינים שמגיע להם.
אבל מה זה אומר להיות מחוץ לעדר?
האם זה מכריח אותנו להיות לבד? בודדים?
ואני שואל,
מהיכן מתחילה תחושת הבדידות בליבנו?
האם אינה מתחילה באותו מקום בו אנו לא זוכרים מי אנחנו באמת?
אנו פוחדים לצאת מהעדר מכיוון שלימדו אותנו שהעדר בטוח לנו, גם שאינו משרת לחלוטין
את מי שאנחנו באמת, גם שאינו מעניק לנו את החופש שהוא מבטיח לנו, גם שהוא מציע לנו
מחלות, כאב וסבל אינסופיים, הוא אומר לנו, אני טוב לכם.
בואו נמצא את יצר העדר בתוכנו ואת הפחד ששולט בנו ונאתגר את המקום הזה בשאלה:
מה אהיה אם לא אפחד יותר?
מי אהיה אם לא אהיה חלק מהעדר הזה?
בכל פעם שאנו חושבים, "מה יגידו עליי האחרים", נזכור כי,
מחשבה זו שתולה בתודעתנו וכי מחשבותיהם של הסובבים מתוכנתות אף הן, בכפוף לאותם
כללי שליטה המיועדים לקיים את העולם אותו אנו לא אוהבים.
אני מאחל לכולנו לגלות שני דברים:
האחד: את הכבש שבתוכנו
השני: נתבונן במראה ונגלה את האריה שהאמין שהוא כבש
מהיום, בכל פעם שיתייחסו אלינו כאל כבשים ויצפו מאיתנו להיענות לקול ההמון, נשאל את
עצמנו בכנות.
האם אני בוחר להיות כבש או אריה?
בחירה מוצלחת לכולם
אילן אביב
מטפל, פסיכותרפיסט הוליסטי,
מורה לתקשור והתפתחות רוחנית
ilan@ahavana.co.il
חזרה לדף מאמרים
|
