חיים מדומיינים / הדרך הרביעית

בחלק הקודם של המאמר ראינו כיצד מחלקת "הדרך הרביעית" את בני האדם לפי רמת הערנות התודעתית שלהם, משינה תודעתית מלאה בקוטב אחד, ועד לערנות תודעתית מלאה בקצה השני. המצב בו מצויים מרבית בני האדם, מבחינה תודעתית, הוא מצב שגורדייף קורא לו "ערנות ישנונית", וזהו מצבנו לאחר שאנחנו מתעוררים
בבוקר, ולפני שאנחנו הולכים לישון - שאז אנחנו כמובן ישנים לגמרי. מעבר לכך ישנן עוד שתי רמות שכל אחת מהן, נחשבת לערנית יותר מקודמתה. גורדייף מציין שלושה מאפיינים של רמה מס' 2 - רמת הערנות הישנונית, כלומר השינה תודעתית: חלומות בהקיץ (דמיון), הזדהות ושקרים. ונתחיל בחלומות בהקיץ.

וכך אנו חיים חיים מדומיינים, מדמיינים את עצמנו עד הקצה

המונח "דימיון" אינו מתייחס לשימושים מודעים כגון דמיון מודרך, חשיבה יצירתית, חשיבה המצאתית וכן הלאה אלא למשהו שבא מעצמו ושולט על האדם, כך שהאדם נתון תחת שליטת עולם הפנטזיה שיוצר הדמיון. זה עשוי להיות חלימה בהקיץ כפי שכולנו מכירים אותה, או שהאדם מדמיין שיש לו כוחות בלתי רגילים. בשני המקרים זה קורה מעצמו ומשתלט על האדם ללא ידיעתו.

דמיון שלילי הוא כשאדם מדמה כל מיני דברים לא נעימים, כמו למשל דברים לא טובים שיקרו לו, או לאנשים אחרים. כל אלה שונים מפחד רגיל, שהוא לדברי גורדייף, דבר די נדיר. ברוב המקרים רוב הפחדים שלנו הם פרי דמיון. הפחד הוא לא אמיתי אלא קיים בתוך האדם, ולא בעולם. למעשה, אומר גורדייף, רוב הרגשות השלילים של האדם נבנים על ידי הדמיון.

לעתים, כשאנו פוגשים חוויה חדשה ואנו צריכים להסביר אותה לעצמנו, אנו בודים את הסיבות וההסברים למה שקורה, מאחר וברוב המקרים לאדם ברמת תודעה זו אין שום מושג מדוע הדברים קורים כך ולא אחרת, או מדוע הוא הגיב כפי שהגיב, ואז - כדי לא להצטייר כמטומטם לגמרי הוא ממציא הסבר ומיד מאמין בו. דבר זה מחזק בעצם את תהליך יצירת הפנטזיה, שכן אז האדם חש שיש לו הסבר לדברים, מה שמאפשר לדמיון יד חופשית מאחר והאדם בטוח שהכול נמצא תחת שליטה.

דמיון אגב משחק תפקיד חשוב - ולא באופן חיובי - דווקא אצל אנשים שעסוקים בהתפתחות רוחנית וזאת משום שכאן האדם מדמיין שהוא עושה מאמצים להתעורר, למשל. כאן המקום לציין שזה קורה במיוחד אצל אנשים שעובדים במיוחד קשה על עצמם ומצפים בשל כך לתוצאות ברורות. אין אלו אנשים שיושבים ומפטנזים. אלא להפך - אלו אנשים שעסוקים מאוד בתרגילים ובתרגולים, ודווקא הבסיס לכאורה מוצק של התרגול הוא הנותן להם גושפנקא לדמיין שהם שם, או לפחות בדרך לשם. אצלם הדמיון פעיל במיוחד כדי להפחית את עוצמתו של הדיסוננס הקוגניטיבי, שבין העבודה שהם משקיעים ובין מצב השינה האמיתי שבו הם ממשיכים להיות שרויים.

פעולת הדמיון, למרות שהיא מתרחשת מעצמה, צורכת כמויות אדירות של אנרגיה. וכך החשיבה נעשית עצלה וחסרת תנופה. היות והאדם נמצא בעצם בלי כיוון ברור, הוא פונה לאנשים אחרים, ובהיעדר חשיבה יצירתית אמיתית, מנסה לחקות אותם כדי לקבל איזשהו עוגן,

אדם גם מדמיין את אישיותו. הוא מדמיין שהוא אדם מוסרי, מתחשב, סובלני, מלא שלווה, וכן הלאה, במקרה של דימוי עצמי גבוה כמובן, אולם בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו ההפך הגמור יתברר, אלא שאז הוא יתלה את הקולר במשהו טכני חיצוני וימשיך להוציא המון אנרגיה על דמיון של כל התכונות החיוביות הללו. ניתן לשאול אדם ברמה שתיים האם הוא שנא אי פעם מישהו. רוב האנשים יכחישו זאת מיד היות והדימוי העצמי שלהם נתון כאמור בידי הפנטזיה שלהם שאומרת שאסור לשנוא ועל כן הם מדמיינים שאין להם תכונה זו.

וכך אנו חיים חיים מדומיינים. מדמיינים את עצמנו עד הקצה, וזאת בשעה שהתוצאה הסופית של הדמיון שלנו את עצמנו כלל לא דומה למי שאנחנו באמת (האישיות הקבועה שלנו). אדם יכול לחיות חיים שלמים מבלי שהלבוש המדומיין שהלביש על עצמו (פרסונליטי בלשונו של גורדייף) ינשור. ואז הוא חווה טראומה קשה, ולרגע נושר כל הזיוף המדומיין והוא פוגש עצמו כמות שהוא, מה יעשה אז? רוב האנשים ירוצו בריצת אמוק מיידית לחלום חלום מיידי על מנת להינצל מן האמת הנוראה.

האדם שרוי תמיד במצב של הזדהות, רק נושא ההזדהות משתנה

"הדרך הנעלה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפות.
כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,
הכול נעשה ברור וגלוי".
סנגצאן, הסין הסין מינג

על פי הדרך הרביעית, הזדהות היא אחד מן הכוחות החזקים ביותר שמחזיקים את האדם במצב של שינה (רמת מודעות מס' 2), ובעיקר - הכוח העיקרי שלא מאפשר לו להתעורר. וזה עובד כך: מכיוון שאנו עושים כל דבר באופן מכני, ואיננו מודעים למה שאנו עושים, זה מוביל לכך שאנו נזדהה כל הזמן. ועם מה אנו בעצם מזדהים? עם מחשבותינו, רגשותינו, ומה שקורה בחיים החיצוניים, אלה שמחוצה לנו.

אך קודם כל מהי בכלל הזדהות. ובכן זה לא דבר קל לתיאור מכיוון שבדרך שאנו חיים אנו מזדהים כל הזמן, כך שזה נתפס על ידינו כמצב נורמלי. ההזדהות מופיעה בשמות אחרים בספרות ההודית והבודהיסטית, שם היא נתפסת כהתקשרות כובלת לדברים. במישור החיצוני למשל זה יהיה לטלוויזיה, קניות, עבודה, אכילה. במישור הפנימי זה יהיה למחשבות העצמיות של האדם, לרגשותיו. לשון אחר: כל הפעילויות שלנו מלוות על ידי גישה מסוימת; אנו נבלעים, נעשים מרותקים לדברים. אבודים למה שאנו עושים. מה שאנו עושים בולע אותנו. זה אמנם מתחיל מלגלות עניין במשהו, אך כבר ברגע שלאחר מכן אתה בתוכו ואינך קיים יותר.

ישנה גם הזדהות של פעילות, למשל בצפייה בטלוויזיה, שכל העולם נעלם ואדם נבלע אל תוך המסך. אך ההזדהות החמורה ביותר היא עם רגשותינו. דיכאון, שעמום או התלהבות יתר הם הזדהות רגשית, ולמעשה השם הנכון לכך הוא "מעורבות רגשית".

מעורבות או הזדהות רגשית היא הזדהות עם ההנאה או הסבל הרגשי של חיינו. ההזדהות היא נקיטת גישה סובייקטיבית כלפי החיים ובחינת כל דבר מן הזווית של: "יגרום לי סבל או הנאה", "יחמיא לי או יכפיש אותי". אנחנו כל הזמן עושים צנזורה על מהלך החיים בתוכנו, כל הזמן סובייקטיביים לגבי כל דבר. אנחנו לוקחים את הכל באופן אישי, מזדהים עם כל פגיעה ועלבון, קרובים מדי לעצמנו, שמים את עצמנו כל הזמן במרכז ולא נותנים לדברים להיות מבלי שנהיה במרכז שלהם כל הזמן (אגו).

למעשה, אין הזדהות עמוקה מזו שאנו חשים כאשר עולים וצפים בנו רגשות שליליים של כעס, פגיעה, עלבון וכו'. אנו מתנפחים עם הרגש, כל האישיות שלנו נעלמת, ונותר רק הרגש הזה ורק הוא.
אחד הטקסטים היפים ביותר על הזדהות הוא של החכם הסיני סנג סטאן, טקסט שנכתב בשנת 606 לספירה. סנג סטאן היה הפטריארך השלישי של בידיהם הצ'אן, מעין גירסה סינית של הבודהיזם. כיום הסוג הזה של הבודהיזם ידוע יותר דרך מה שנקרא כיום זן בודהיזם. החיבור היחיד הידוע שלו נקרא "הסין, הסין מינג" שהוא מעין הרצאה על אמונת הרוח. בטקסט שלפנינו סנג סטאן גורס כי בגלל הנטייה שלנו לחד צדדיות - חיינו נעשים קשים. כשנוכל לשחרר עצמנו והעדפה אישית תיעשה שולית, נוכל לראות את הדברים כמות שהם.

"הדרך הגדולה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפה.
כשגם אהבה וגם שנאה נעדרות
הכול ברור ונטול תחפושת...
... אם ברצונך לראות את האמת
אזי שלא יהיו לך דעות בעד או נגד שום דבר.
המחלה של התודעה הוא לעמת את מה שאתה מחבב
עם מה שהנך לא מחבב.
כשהמשמעות העמוקה של הדברים לא מובנת
השלווה החיונית של התודעה מופרעת שלא לצורך.

כששום דבר אינו חסר ושום דבר אינו בעודף
הדרך הנה מושלמת כחלל ענק.
ואכן, בגלל הבחירה שלנו לקבל או לדחות
איננו רואים את הטבע האמיתי של הדברים.
חיה לא בתסבוכת של הדברים החיצוניים,
ולא בריקנות של הרגשות הפנימיים.
היה שליו באחדות של הדברים
והשקפות מוטעות שכאלה יסתלקו מעצמן.
כשאתה מנסה לעצור פעילות כדי להגיע לפסיביות
כל מאמץ שלך רק ימלא אותך בפעילות.
כל עוד תיוותר בקיצוניות אחת או בשניה
לעולם לא תדע אחדות..."
(תרגום מאגלית: ג. ר.)

סו דונג פו היה משורר גדול ובודהיסט אדוק. חברו הטוב פו יינג היה מורה זן ומנזר הזן שלו היה על הגדה המערבית של הנהר הינגצה. ביתו של סו דונג פו היה על הגדה המזרחית.

יום אחד ביקר סו דונג פו בבית ידידו, אך זה לא היה שם. הוא חיכה דמן מה ומשהחל להשתעמם שרבט מספר מילים על דף נייר ולבסוף חתם: "סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, שאין להניעו, אף לא בכוחן של שמונה הרוחות השמימיות".
משבושש ידידו לבוא, חזר סו לביתו.
כשחזר פו יינג לביתו, מצא את הנייר, קרא אותו, והוסיף את המילים הבאות: "זבל! מה שכתבת אינו טוב מנפיחה", ושלח אותו אל סו.
כשקרא סו את הכתוב, רתח מזעם, עלה על סירה, חצה את הנהר ומיהר אל המנזר. הוא תפס בזרועו של פו יינג וקרא: "באיזו זכות ביזית אותי בצורה כזו? האין אני בודהיסט מסור? איך יכולת להיות עיוור כל כך, אחרי שנים כה רבות שאתה מכיר אותי?".

פו יינג התבונן בו בשקט זמן מה, ואז חייך ואמר: "סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, הטוען שאף שמונה הרוחות השמימיות לא יוכלו להניעו, נסחף הלום מעבר לנהר בכוחה של נשיפה קטנה שיצאה מעכוזי!".

אך אין דבר שיכול לגרום לנו למעורבות רגשית גבוהה יותר או להזדהות מאשר היחסים שלנו עם בני המין השני (או בני אותו מין). מה שנקרא: יחסים שבינו לבינה. כאן ישנה משוואה פשוטה למדי, אם אדם אוהב אותי (רגש) או נמשך אלי (מין), ואני לא אליו (או אליה כמובן), המעורבות הרגשית היא אפסית. אם זה הדדי ישנה מעורבות רגשית, בינונית ומטה. אך המעורבות הרגשית מתעוררת ומגיעה לשיאים מדהימים כשהמשוואה היא: אני רוצה אותה אך היא לא רוצה אותי. כאן כל הדימוי העצמי של האדם כבר מתפורר. איך דבר שימוטט את רוחו של אדם יותר מאשר משוואה זו. המעורבות הרגשית כאן היא בשיאה. אדם יכול להשתייך ולהיות מוקדש לדרך דתית או רוחנית מסוימת, אך כל זה מתפורר ברגע שמתקיימת המשוואה: "אני רוצה אותו (אותה) והיא (הוא) לא רוצה אותי". כאן שוכחים את כל העולם.
ההזדהות עם מילוי והגשמת המשיכה המינית, קו נטוי, אהבה רומנטית - היא כה גדולה, עד כדי כך שכאשר זה לא עולה יפה, שם דבר אחר כבר לא חשוב בעינינו. דברים שהיינו מוכנים להקריב את נפשנו בגללם רק אתמול נדמים עתה כזניחים לחלוטין.

ומן המוטיב של ההזדהות חזרה לעניין השינה התודעתית. כשאדם ישן הוא אמנם מזדהה עם כל הרגשה ומצב רוח, אך בעיקר עם אלה שהוא מזהה בהם מרכיב עיקרי בתחושת האושר שלו, או בדימוי העצמי שלו. והאושר והדימוי העצמי הם שני השכבות העיקריות של האגו. אדם ישן ער לאגו שלו וישן לעולם. ואז כל מה שמטלטל את האגו מכניס אותו להיפר ונטילציה.
הזדהות באה מעולם הרגש, וככל שהיא חזקה יותר, כך עולם המודעות שלנו, שקשור לחשיבה ושכל, יוצא מופסד. והזדהות רגשית חזקה היא הסיבה העיקרית למודעות כה נמוכה, משום שכדי להיות מודע צריך להיות לא מזדהה עם שום צד, לעמוד מן הצד ולראות את הדברים מבלי לשים עליהם שום תווית. והכי חשוב, לא להכניס למה שרואים את הרצונות האישיים של המתבונן (שזו המהות של ההזדהות). כשאדם לא מצליח להרחיק עצמו מהזדהות עם הדבר שבו הוא מתבונן, הוא לא יכול לקלוט כלום משום שהאגו שלו, שדבק במה שהוא רואה, מעוות את הכל. בנוסף, ההזדהות גם צורכת כמויות אדירות של אנרגיה, כך שלא נותר לאדם מספיק בשביל לחיות את החיים.

מה שמוצע כדי להילחם בהזדהות הוא התבוננות עצמית. לשאול: מה קורה בי עכשיו, איך הגבתי לשאלה. מה עלה בי. איך אני מרגיש? וכן הלאה.
המבחן למידת ההזדהות שלנו עם משהו שאנו מעורבים בו הוא לבדוק עד כמה קל לנו להתנתק ולעשות או לחשוב בבת אחת על משהו אחר. ככל שקשה להתנתק מן הדבר שבו עסקנו, כן גדולה ההזדהות שלנו עמו.
והיות ורוב האנשים חיים במצב של הזדהות, נשאלת השאלה: איך זה לחיות ברמה שלוש למשל, ששם אין הזדהות? איך זה לחיות בלי הזדהות, איך זה מרגיש? ובכן נראה כי במצב זה האדם מצוי בתוך מקום שקט ומרכזי בעצמו. במצב זה האדם מודע לכל הדברים שמנסים לתפוס את תשומת ליבו ולגרום לו להזדהות עמם. יש לאדם מעין מרווח או פער בינו לבין מה שקורה ובין יתר האנשים. הוא לא שקוע בפנים, יש חלל דרכו הוא מתבונן. מעין שטח הפקר בין שתי מדינות.
גורדייף טוען כי "האדם הישן מזדהה עם כל מה שמרתק את תשומת לבו, את מחשבותיו, תשוקותיו ודמיונו (...) הזדהות היא אחד מאויבנו הנוראים ביותר, מפני שהיא חודרת לכל מקום ומרמה את האדם ברגע שנדמה לו שהוא נאבק עמה (...) כאשר בני אדם מבחינים בה (בהזדהות - ג.ר.) הם רואים בה סימן טוב מאוד ומכנים אותה 'התלהבות', 'להט', 'תשוקה', 'ספונטניות', 'השראה', ושמות כגון אלה. ונראה להם שרק במצב של הזדהות יש ביכולתו של אדם לבצע עבודה טובה באמת, בכל תחום שהוא. לאמיתו של דבר זוהי, כמובן, אשליה. אדם אינו יכול לעשות שום דבר סביר כאשר הוא במצב של הזדהות. לו היו בני האדם יכולים לראות מה פירושו של מצב ההזדהות, היו משנים את דעתם. אדם הופך להיות חפץ - נתח של בשר; אובד לו אפילו הדמיון המועט שבו לברייה אנושית (...) הסתכלו באנשים בחנויות, בתיאטרונים, במסעדות; ראו כיצד הם מזדהים עם מלים כאשר הם מתווכחים על עניין מסוים, או מנסים להוכיח דבר מה, בפרט דבר שאינם מכירים בעצמם. אולם הם אינם אלא תשוקה, להיטות, או מלים; מהם עצמם לא נותר דבר (...) כל עוד אדם מזדהה או שהוא עשוי להזדהות, עבד הוא לכל דבר העלול לקרות לו. החרות היא בראש ובראשונה חרות מהזדהות". ("חיפוש אחר המופלא" עמ' 163).

עד כאן החלק השני של המאמר. בחלק הבא והאחרון, יסקר מקומו של השקר במארג של השינה התודעתית.