להעלות את הנשיות מתהומי הנשייה / אוהד אזרחי

לפני מספר גיליונות פניתי מעל דפי חיים אחרים אל קוראי הירחון והודעתי שברצוני להקדיש את כתבותי מעתה לסוגיות הקשורות להתחדשות רוחנית בתוך היהדות, ובהשלכה לחיים הממשיים שלנו, כישראלים, ולא כמי שמעוניינים להצטרף לשורות המחנה הדתי. ביקשתי לדעת מהם הנושאים הבוערים, אותם נושאים שזקוקים לדיון שכזה, דיון שיפתח מחשבה חדשה-ישנה ויאיר אפשרויות לחידוש ורענון של חיים רוחניים בתוך ומתוך היהדות, מבלי להיות שבוי במוסכמות הרגילות. שהרי כיהודים אנחנו, כולנו, מהווים "יורשים חוקיים" של המסורת הרוחנית של אבותינו ואמותינו, ואיננו זקוקים לאפוטרופסות של מאן-דהו על הידע והחכמה, וגם לא לאישור מ"בעלי הסמכות" הדתית. יורש חוקי - על פי ההגדרה ההלכתית - הוא אחד שיכול "לרדת לנכסי אביו ולעשות בהם כרצונו", ומה שעלינו לפתח בתוכנו זה את היכולת הזו – להבין היטב את נכסי הרוח של אבותינו ואמותינו, כדי שנוכל לרדת אל תוכם ולרהט מחדש את הבית היהודי באופן שיהיה נכון לאדם בן זמננו, המחפש דרך להתפתחות רוחנית ואיננו מתכחש לעצמו.

מספר קוראים עשו עמי חסד והגיבו לבקשתי. רבים מהם בקשו שאתייחס בכתבה מיוחדת לנשיות בכלל ולמקומה של האישה בפרט, ולכך אני מבקש להקדיש את הכתבה הזו.

גשר צר מאד
שני סוגים של תהומות פעורים משני צדדיו של הגשר הצר, שעליו אני מבקש לצעוד בדברים שלהלן. מצד אחד פעורה תהום האפולוגטיקה, ומן הצד השני משתרעת תהום הפוליטיקלי-קורקט. כל דיון על האישה, קולה ומעמדה ביהדות, עלול למעוד וליפול לאחד מן השניים הללו. רוב הכותבים הבאים משורות המחנה האורתודוקסי מנסים בדרך כלל להצדיק את היהדות המסורתית, ולהראות תמיד עד כמה היא נכונה ויפה וצודקת תמיד. לדבריהם מעמדה של האישה ביהדות היה מאז ומתמיד טוב ומשובח. כותבים שכאלו יסבירו תמיד ש"נשים בעצם גבוהות יותר" ולכן הן לא זקוקות ללימוד תורה, או שזו הסיבה לברכת "שלא עשני אישה" – כי עלי להתאמץ ולהשיג את מעלת הנשיות בכוחות עצמי, בעוד שאצל האישה זה בא באופן טבעי (כפי שתירץ זאת באזני אחד מראשי הישיבות היותר פתוחות ומתקדמות)... בקיצור – הרקדנית בסדר גמור, והבמה היא העקומה.

אידך גיסא, אצל הוגים הנמנים על המחנה הרפורמי והקונסרבטיבי מורגשת פעמים רבות הנטיה להיות תמיד פוליטיקלי קורקט, ולהלחם בכל מחיר לטובת מה שנחשב לנכון בחוגי החברה העכשווית. בגלל המקום הנפשי שממנו אני בא אינני מרגיש שום מחויבות לאף אחד מן הללו. אינני מרגיש צורך להצדיק את היהדות בכל מחיר, ומאידך אינני חסיד של החברה המודרנית, ואין כל חוב או מס שפתיים שעלי לשלם למוסכמות התקינות הפוליטית. אני מוכן להחשב פרימיטיבי על ידי המודרניים וכופר על ידי המסורתיים. אנסה על כן לצעוד בגשר הצר מאד הזה מבלי ליפול "והכלל והעיקר שלא להתפחד כלל".

זה מה יש
עובדה פשוטה במורשת התרבותית שלנו היא שאין לנו ולו ספר מסורתי אחד שנכתב בידי אישה. כשמתעכבים על זה קצת, זה נראה מדהים. עשרות אלפי ספרים מונה ארון הספרים היהודי, וכל כולו נכתב בידי גברים. לא פעם נשים מצוטטות בתלמוד כאומרות דבר זה או אחר, אך שוב – הן מצוטטות בידי גברים, ששמעו, ערכו וכתבו את דבריהן בשמן. זו עובדה מענינת, שעלינו תמיד לתת עליה את הדעת בבואנו לדון בנושא זה. קולה של האישה איננו נשמע ממקור ראשון בכל אלפי שנות התרבות היהודית. זהו קולו של חמישים אחוז מן העם היהודי! רק כיום מתחילות נשים מכל חוגי היהדות לכתוב ספרים משל עצמן מבלי להזדקק לתיווכו של בית המדרש הגברי כעורך וכמוציא לאור, אך עוד חזון למועד. גם אותה ספרות חדשה, שנכתבת תחת צלו של מאבק, איננה יכולה לשקף עדיין באמת את הקול הנשי כמשיח לפי תומו. נשים שכותבות תורה היום עושות זאת מתוך מודעות (גדולה מידי מכדי להיות אוטנטית) לעובדת היותן "נשים מלומדות". לכן, לעיתים צריכות הן להראות לעולם הלמדני הדתי שהן ממש כמו הגברים, ולעיתים צריכות הן להראות לעולם הפמיניסטי עד כמה הן שונות מהחשיבה הגברית. כדי לזכות לקול נשי אותנטי בהגות היהודית עלינו לעבור את השלב הזה ולהגיע למצב שבו שילובן של נשים בהנהגת החיים היהודיים ובעיצוב דמותה של ההגות היהודית יהיה כה טבעי ופשוט עד שאשה תכתוב את מה שבלבה באותה תמימות ופשטות שבה כתבו הרבנים את הגותם מבלי לשים לב לעובדה שהם גברים, ומבלי להצטדק על כך.

בינתיים עלינו להכיר בעובדה שכל מה שנוכל לדבר על האישה בפרט ועל הנשיות כתכונה אנושית כללית במסורת הרוחנית היהודית מתבסס על דברים שכתבו רבנים חכמים והוגים ממין זכר. זה מה יש.

בת המלך שאבדה
רבי נחמן מברסלב סיפר את "מעשה מאבידת בת מלך" בו בת המלך מסמלת את השכינה, את הממד הנשי של המציאות אשר נוכחותו חסרה. גיבורו של הסיפור יוצא למסע חיפוש אחר בת המלך שאבדה, כי כל עוד היא נעלמת מאתנו אין נחת בעולם ולבבנו מלא געגועים למשהו חשוב שנעדר.

במעשה זה ביטא רבי נחמן היטב את אחת מן המגמות החשובות במיסטיקה היהודית – העלאת הנשיות מתהום הנשיה. הנשיות כתכונה נפשית, והשכינה כהתגלמות אלהית, תפסו מקום של כבוד בדיונים של ספרות הסוד העברית מאז ימיה הראשונים, ועד לפיתוחה החשוב האחרון בתורת החסידות. אולם, אף כי מקובלים וחסידים רבים עסקו במישרין ובעקיפין, ביודעין ובלא יודעין בהעלאת הממד הנשי ובפיתוח תכונות, שניתן לכנות כנשיות, בתוך דמות הגבר ובתוך התרבות בכללותה – בכל זאת חייהם הממשיים, או מוטב לומר – חיי נשותיהם – לא היו שונים בשל כך מחייה של כל משפחה או אישה יהודיה אחרת, לטוב ולמוטב.

אף כי דיונים על השכינה כהתגלמות נשית של האלהות תופסים מקום נרחב בספר הזוהר, ובקבלת האר"י תיקון קומתה של הנקבה נחשב כמרכז העבודה הרוחנית, בכל זאת, מחברי ספר הזוהר היו גברים וחיי משפחתו של האר"י בעצמו היו חיים פטריארכליים רגילים, עד כמה שידוע לנו.

האר"י לא הסיק מסקנות אופרטיביות לחיי המעשה ולחיי החברה מתורתו, שיש בה קריאה לפיתוח קומתה של הנקבה עד שתהה שווה לקומת הזכר.

מי שעשה זאת לראשונה היה לא אחר מאשר שבתאי צבי - מי שעמד במרכזה של אחת התופעות המעניינות ביותר בתולדות היהדות, הלא היא תנועת השבתאות. השבתאות הייתה תנועה חברתית דתית ורוחנית שהחלה במאה השבע עשרה ודעכה לאטה בשלהי המאה השמונה עשרה, תנועה אדירת ממדים, שהעולם המסורתי ניסה בכל כחו להדחיק מתודעתו, אך מחקריהם של החוגים האקדמיים חשפו את אוצרות הרוח שלה, ואת מידת השפעתה על הוגים מרכזיים בעולמה של היהדות. (ואולי מן הראוי להקדיש פעם מאמר שיסקור מעט מתולדות הגותה והתפתחותה של התנועה השבתאית?)

נשים ועליה לתורה
שבתאי צבי ראה עצמו כמשיח. העולם הדתי מצמיד לו את הכינוי "משיח שקר", אך הבעל שם טוב למשל אמר, כי בשבתאי צבי היה ניצוץ אמיתי של משיחיות, ניצוץ שלא נוצל היטב בשל פגם של גאווה. אחד מתפקידיו של המשיח, לפי תפיסתו של שבתאי צבי, היתה להביא סוף לשעבודן של הנשים לבעליהן! שעבודה של אישה לבעלה נתפס כבר בכתבי האר"י כתוצאה של קלקול קוסמי, כתוצאה של קללה, אך מי שהסיק מזה מסקנות הלכה למעשה היה כאמור שבתאי צבי. הוא העלה לראשונה מזה אלפי שנים נשים לקריאת התורה, דיבר בחופשיות עם נשים ואפילו לחץ את ידיהן וחיבקן בידידות! על כך יצא לו כמובן שם של נואף גדול בקרב מתנגדיו הרבנים.

עליית נשים לתורה איננה בעיה הלכתית. התלמוד טוען כי אישה יכולה לעלות לתורה ולקרוא בתורה בקול רם, עם ניגון הטעמים, אולם לדעת התלמוד אין זה "כבוד הציבור" שדבר שכזה אכן יקרה ולכן שרר המנהג שנשים אינן עולות לתורה בקהילות ישראל. כך בימי התלמוד ובמאות השנים שאחריו, אולם ברור שכיום אין עוד כל משמעות לפחיתות הכבוד הזו. קהילות שמנציחות את המנהג הישן לפיו אישה איננה יכולה לעלות לתורה מנציחות למעשה את הקביעה שאם אישה תעמוד במרכז הבימה ותקרא בקול עבור כל הציבור יפגום הדבר בכבוד הקהילה, והרי זה יותר ממגוחך. לפיכך נוהגים כיום מספר רבנים, חלקם מתלמידי רבי שלמה קרליבך עליו השלום, לפסוק על פי ההלכה התלמודית, להחזיר עטרה ליושנה, להעלות נשים באופן שוויוני לתורה ואף לתת לאישה להיות "בעלת קריאה" – כלומר זו שקוראת את התורה בניגון הטעמים. כך גם אני נוהג עם חברי ותלמידי בכל פעם שאנו מתכנסים לחג או לשבת – וזהו כבודנו.

כי קולך ערב
שאלה מענינת שמסתעפת מנושא הקריאה בתורה היא השאלה הנוגעת לקביעה התלמודית לפיה "קול באשה ערווה". התלמוד רואה את שירתה של האישה כמשהו שמגרה את הגבר המאזין לה לאיזושהי תחושה של קירבה רגשית, העלולה להביא אותו לפנטזיות מיניות, ולפיכך קובעת ההלכה כי אסור לגבר להאזין לשירת נשים.

לפני שניגע בעצם הבעיה – שהוא החשש מפני ההתעוררות הארוטית בקרב היהודים, ברצוני להתעכב טיפה על היוצא מן הכלל – והוא שירת קודש. כבר פסקו רבנים אורתודוקסיים כי העובדה שאישה מורשית, כעקרון, לקרוא את התורה עם שירת הטעמים בפני ציבור שיש בו גם גברים, מעידה כי הכלל של "קול באישה ערווה" איננו חל בכל מקרה. למעשה – הוא תלוי בקונטקסט, תלוי-הקשר. כלומר – אם אשה יכולה לשיר את טעמי התורה בפני גברים משמע שבהקשר שכזה, של שירת קודש בבית כנסת, זה עשוי שלא לעורר רגשות או דמיונות מיניים, ומכאן יש שמסיקים ביחס לכל שירת קודש.

אבל כאמור – לא אתעלם מן הבעיה המרכזית, והיא: האם באמת שירה של נשים מעוררת תשוקה בלב הגבר, והאם התשוקה הזו היא משהו שעלינו להמנע ממנו או לא?

ובכן, למען האמת אני מאד מסכים עם חז"לנו שקבעו כי יש משהו בשירה שמעורר קירבה. השירה חושפת בנו משהו קצת יותר אינטימי. זהו גם המקור לבושה שבה לוקים רבים מאתנו, כילדים וכמבוגרים, לשיר סולו בציבור. כשאנחנו שרים – משהו בנו נחשף, ובאוירה מתאימה המשהו הזה מביא לאינטימיות, ואינטימיות מעוררת תשוקה לקירבה. אבל תמיד צריך לשים לב למינון, ולמינון היחסי. כלומר – ברור כשמש שהצד האינטימי שנחשף בשירה איננו בוטה וישיר, אלא מעודן. זהו מינון נמוך של חשיפה, שלא תמיד אנחנו רגישים אליו. קל מאד להתעלם ממנו ולומר שאין הוא קיים, אבל באמת הוא שם. והמינון היחסי משמעותו שביחס למה שאנחנו חשופים אליו כבר ממילא כמי שלוקחים חלק בחברה המודרנית והמעורבת, סף הרגישות שלנו איננו נמצא במקום שהיה קיים למי שחי בסביבה שבה נשים אינן נמצאות ברשות הרבים ואינן לוקחות חלק בשיח התרבותי. כך היה למשל בזמנו של הרמב"ם, שפסק כי אסור לו לגבר למנוע מאשתו לצאת מן הבית, אלא עליו להיות רגיש, ולתת לה לצאת החוצה – אחת לחודש בערך... (ראה ....****). הרמב"ם חי בחברה סופר-שוביניסטית, שבה הגבר היה זה שמחליט אם לאישה מותר או אסור לצאת, וכאשר ניתנה לה, אחת לחודש, הרשות לבקר את הוריה נחשב הדבר לרחבות לב מצידו של האיש, שלא לחינם כונה "בעל".

ברור שבחברה פטריארכלית שכזו, שאישה כמעט ואיננה נראית בה וקולה אינו נשמע – יש בשירתה של אישה בפני גברים משום אמירה ארוטית מפורשת. אבל תודה לאל – איננו חיים עוד בחברה שכזו, ולכן יש לשקול את כל הדברים הללו מחדש. וכמו שאמר לי פרופסור ארט גרין בראיון שפורסם מעל דפי חיים אחרים לפני כמה חודשים – "צריך לכתוב מחדש את כל סדר נשים (שבמשנה ובגמרא), כי רובו ככולו איננו רלוונטי ביחס לאישה של היום, שהיא כמעט בגדר בריה חדשה, שלא עמדה בפני חז"ל".

כבישי אגרה
אותו כנ"ל ביחס לכל בעיות הקרבה בין נשים לגברים, כמו בעיית המחיצה בבית הכנסת והשאלה ביחס ללחיצת יד או חיבוק של שלום. ברור שכל התקרבות בין שני המינים מביאה לעיתים להעלאה מסוימת של תחושות ארוטיות, ולו מעודנות ביותר בלב שני הצדדים. אבל – עלינו לדעת שתמיד, כאשר ניצבת לפנינו שאלה, אזי לכל צד שנכריע ללכת תהיה עלות מסוימת. לכל החלטה יש מחיר, והשאלה תמיד איננה אם לבחור בדרך שיש לה מחיר או בדרך שהכל בה בחינם, אלא מהו המחיר שברצוננו לשלם, כי לכל אחת מן הדרכים שנבחר לצעוד בהן יש מחיר. וכך בסוגיה זו – ברור שיש מחיר לקרבה בין נשים וגברים, אך צריך שיהיה ברור לנו שיש מחיר גם להרחקה – והשאלה היא אילו מן האגרות ברצוננו לשלם.

המחיר שמשלמים עבור הקרבה עלול להתבטא במיעוט יכולת הריכוז בעבודה הרוחנית, שעדיף לה לעיתים להעשות במצב שקט, ללא מתחים מיניים. כך בתפילה וכך בלימוד וכך בכל מצב שבו מישהו או מישהי נתונים בתהליך של עבודה רוחנית. הדרמות הנוצרות סביב הרומנטיקה וסערות התשוקה עלולות להפריע ליכולת הריכוז ולהתמסרותו של האדם לעבודתו הרוחנית.

אבל – גם לדרך השניה יש מחיר, והוא לא קטן. באגרה הזו כלול המחיר החברתי שההפרדה יוצרת, מחיר שבדרך כלל משלמות הנשים כקולקטיב, וכן – בפרט כיום – מחיר ההדחקה הנפשית שכלול בתשלום החצי השני של האגרה.

אני בהחלט מביע בכך את דעתי האישית, אבל למיטב הבנתי עבודה רוחנית אמיתית איננה יכולה להיעשות על ידי כבישת והדחקת היצר, ומן ההכרח, ובפרט כיום, לנקוט בעיקר בדרך האחרת, הידועה בחסידות כהעלאת המידות והפיכתן לטובה. ההפרדה בין נשים לגברים, שכיום היא לרוב מלאכותית ולא יכולה עוד להיות אותנטית, מביאה למצב שבו הפרט מעמיד פנים, ומכסה ללא לאות על המתרחש בתוכו. אולם ההכחשה וההדחקה של התשוקה מביאה לעצבנות דתית ולחוסר שלימות נפשית. עלינו להכיר בתשוקה ובמשיכה כדבר שיש לו מקום בחיינו, ואז גם כאשר הללו קיימים, ובודאי שהם קיימים, הרי שהם הופכים להיות חברים שלנו ולא אויבים. כאן מתחילה העבודה הרוחנית שנראית לי (ואני שוב מדגיש את העובדה שזו זוית אישית) כאמיתית יותר כיום. עבודה שנעשית בתוך הוית החיים. בתוך הויה מעורבת, שיש בה מקום ליצר ומקום לקרבה ומקום לקדושה, ואיננה נבנית על בסיס של הכחשת התהליכים הנפשיים שמתרחשים בתוכנו. בכתבי העבודה הפנימית של החסידות ניתן בהחלט למצוא הדרכות לסוג עבודה שכזה, אלא – שלמרות יופיה ונועזותה של החסידות, עלינו להבין כי גם אותה כתבו גברים עבור גברים, מתוך עולמם של גברים, שלנשים לא היה בו חלק ממשי ושווה. לכן, כיום, כשנשים ממלאות למעשה את רוב רובו של החדר בכל שעור חסידות – ראוי לחשוב מחדש ולעבד מחדש, מתוך תעוזה ומתוך ענווה, את החומר החסידי, ולהגישו לבני ולבנות ימינו כתורת חיים – תורה חיה, שככל דבר חי – נעה ומתפתחת ומשתנה עם הזמן.

אבל
אבל טעות גדולה תהיה להעתיק בפשטות את כל מה שעושים גברים במסורת היהודית, ולהגיד "גם אנחנו". בפמיניזם ישנן שתי תופעות, האחת טוענת שאין כל הבדל נפשי בין גברים לנשים, וההבדל הינו גופני בלבד וזניח, אשר על כן לא צריך להיות כל הבדל גם בתפקוד החברתי של נשים וגברים; אולם הגישה השניה, שאותה פיתחה במיוחד קרול גיליגן במחקריה, טוענת שלאישה ולנשיות יש איכות שונה מזו של הגבר, אך שונות זו איננה מצדיקה אי-שוויון. ספרה של גיליגן "בקול שונה" מבקש להראות גישה אחרת לנושא שוויון האישה, שוויון שמתבסס על ההכרה בכך שהאישה והאיש אינם יצורים זהים מבחינה נפשית, אך למרות זאת יכולים הם להיות שוים.

בהשלכה לחיים יהודיים – אינני בטוח שמה שנחוץ לשוויון האישה בחברה היהודית מתבטא בהעתקת דפוסי הפעולה הגבריים. אינני בטוח שכיפה וציצית ותפילין וחזנות בבית הכנסת מבטאים את הצרכים העמוקים של הנשים ושאם גם הן תעשינה את כל הללו יבוא בכך שלום על ישראל. אישית – אין לי התנגדות לכל אלו, אלא שנדמה לי שהפמיניזם הדתי שהולך בכיוון הזה, דומה למאבק על השתלבות נשים "בכל חיילות השדה של צה"ל" – ולא משם תבוא הישועה. אינני אישה כידוע, לפחות בגלגול הזה, ולכן אינני מתיימר לדעת מה כן נכון לנשים לעשות כדי למצוא את מקומן השווה בחיים היהודים המתחדשים עלינו לטובה. מה שברור לי הוא רק שמי שצריכות לעצב זאת הן הנשים עצמן, לאחר שתשתחררנה מהדפוס הילדותי משהו של להיות כמו הגברים.

ומבחינה מסוימת ההיפך הוא הנכון – יכול להיות שגם הגברים צריכים לקבל מקצת מן החופש שנתון לנשים בתרבות היהודית. בעוד נשים פמיניסטיות אורתודוקסיות עסוקות כיום בלחייב את עצמן ואת תלמידותיהן להתפלל שלוש פעמים ביום את כל נוסח התפילה – ממש כמו הגברים, אני מכיר כמה וכמה גברים, שהצד הנשי שבהם מאד מפותח והיו עושים שימוש טוב ביותר דווקא בחופש הנתון לאישה לבטא את עצמה בתפילה אישית, בבית או בשדה, ללא מניין, וללא נוסח מחייב. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

על קוים ועיגולים
בהגות הקבלית, אחד מן הסימבולים המבטאים את הנשיות (ולא דווקא את האישה הקונקרטית) הוא צורת המעגל, בעוד צורת הקו הישר מבטא את הגבריות. המעגל הוא צורה שויונית – כל הנקודות על פניו שוות במרחקן מן הנקודה האמצעית, אך הקו יוצר היררכיות – יש מי שיותר קרוב, יותר גבוה בסקלה, ויש מי שיותר רחוק או יותר נמוך.

עליית הממד הנשי כיום צריכה להתבטא בהכרה בשוני שבין תכונות הנפש הגבריות והנשיות, מתוך מתן חופש מוחלט לאדם באשר הוא – גבר כאישה – להחליט עד כמה הוא מזוהה עם כל אחת מן התכונות הללו. אכן יש בינינו נשים גבריות וגברים נשיים, ותנודות הנפש מביאות אותנו פעמים רבות להזדהות עם יותר ממצב נפשי ברור אחד.

התפתחות היהדות המתחדשת כיום יכולה לאפשר לנשים להגיע לכל תחומי הידע באופן מעמיק וללא כל הגבלה, ולעודדן לחשוב את עצמן מחדש, לא כהסכמה מראש לקול הגברי ולא כתגובת נגד. בפשטות ובישרות ובעמקות, ומתוך כבוד, אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לפלרטט עם ההתנסות ההיסטורית הזו, לבדוק ולבחון ולהתנסות, מתוך ידיעה שאיננו אמורים לדעת הכל, רק לנסות לעשות את הטוב ביותר לפי כנות הבנתנו, וכמו ילדים לאפשר לעצמנו ליפול ולבכות ולצחוק מחדש.