הפחד משינוי והמהטמה רבין / אייל סלונים

אחד מהדברים שהכי מפחידים אנשים הוא השינוי.

משהו שחשוב להבין על שינוי זה שהוא ממילא מתרחש, בין אם נרצה או לא. אומרים שהשינוי הוא הדבר היחידי שבטוח. להכיר בזאת זה להיות שפוי. אפשר לדמות שינוי לנהר. הוא זורם בכל מקרה. לעולם לא עומד במקומו. בין אם בגלים קטנים ובין בגדולים. בין אם שינויים קטנים של צעד אחר צעד או בין בשינויים דרמטים טרנספורמטיבים. הוא תופעה חסרת שליטה, ובזאת כנראה נעוץ יסוד הפחד מהשינוי. אנשים מתנגדים לו כדי לאחוז מחדש באשלייה של מושכות, כאילו יש בהתנגדות אפשרות ממשית של שליטה. כאילו אם נתנגד לו ונפעיל מעצורים הוא לא יתרחש. זו אולי הסיבה ששינויים טרנספורמטיבים גדולים שעוברים אנשים אחרים מעוררים אותנו רגשית. הם מזכירים לנו שגם אנחנו יכולים להשתנות.

בחוג תסריטאות למדתי פעם שהדבר שמרגש אנשים יותר מכל בסרט קולנוע הוא שינוי שעובר הגיבור. אם אני מהרהר בכמה מהסרטים העלילתיים שהכי ריגשו אותי אני מבחין בכמה שזה נכון - האיש הרע מתרכך והופך לטוב, האישה הקמצנית והמכווצת פותחת ליבה והופכת נדיבה, האדם ששנא סולח, זו שפחדה אוזרת אומץ. בדרך כלל בסרטים ההוליוודים זה נגמר בטוב. אבל במציאות הרבה פעמים ההתנגדות שלנו עצמנו לשינוי שלנו פוגשת באדם שעובר שינוי, ובכך הוא משקף לנו את יכולתנו שלנו להשתנות, ואנחנו שמפחדים משינוי, מתנגדים לשינוי שלו הוא.

לרצוח את השינוי

אני זוכר שכשחבר שלי מוטי שתמיד שיקר לכולם והיה לא אחראי בא ואמר לי ולחברים נוספים, שנמאס לו לשקר ושהוא רוצה להיות כנה ואחראי מעכשיו, ואז רבים מהחברים זילזלו בכוונותיו ואמרו שהוא בטח לא רציני ושזה יעבור לו. ואם מוטי התכוון ברצינות באותו רגע או לא אני לא אדע לעולם, כי הוא הצדיק את המקובעות של דעות חבריו וזה אכן עבר לו והוא נשאר לא אחראי ושקרן. הם בלגלוג שלהם חיסלו ו"הרגו" את השינוי שלו. אותי מאד עניין למה כל כך מיהרו כולם לזלזל בכוונתו של מוטי, ואכן שאלתי בזמנו הרבה חברים והמסקנה שלי הייתה זהה – כל מי שזלזלו בהצהרת השינוי של מוטי פחדו לשנות משהו בעצמם, ולצחוק על מוטי זו הייתה דרכם להתנגד לשינוי שלהם ולהשאר בשליטה.

אם קוראים את ההגיוגרפיות (סיפורי תולדות הקדושים בתרבות של דתות שונות) מגלים שרוב המנהיגים הקדושים דתיים או חילוניים כאחד, היו אנשים שעברו טרנספורמציה רוחנית מעשית של ממש. כך למשל משה רבנו שהיה נסיך מצריים והפך למנהיג העבדים העבריים. ההגיוגרפיות היו ז'אנר ספרותי בולט לפני אלף שנים וגוללו את הביוגרפיה של מאות קדושים בעיקר בנצרות, באיסלאם ובבודהיזם. כולם חוו "הארה" מסוג זה או אחר שהתבטאה במגמת שינוי מדרכם הקודמת. בזמנים המודרנים אולי נהיינו לציניים והמילה "קדוש" כבר לא מאפיינת מנהיגים, אבל לא חסרות אגדות ביוגרפיות של מנהיגים פוליטים ורוחניים שמשנתם היוותה טרנספורמציה לדרך המיינסטרים המקובלת בתודעת ההמון, ובכך קראה תיגר על המוסכמות החברתיות שהיו מקובלות, או יותר נכון מקובעות, באותה תקופה. דוגמא בולטת היא השינוי שהנהיג נשיא ארה"ב אברהם לינקולן לשחרור העבדים השחורים, מה שהביא להתנגדות רבה ובסופו של דבר למלחמת האזרחים. כמאה שנים אחר כך הכומר מרטין לותר קינג המשיך את מורשתו של לינקולן כאשר אמר שחופש לא מספיק וקרא לשוויון זכויות מלא לשחורים. לותר קינג היה גם ממשיך מורשת אי-האלימות של מנהיג רוחני אחר, מוהנדס גאנדי, שגם לו היה חלום – לראות את הודו עצמאית מהשלטון הבריטי, ובהשראתו תהליכים רבים התרחשו בהודו שהובילו אכן לעצמאותה. דבר נוסף שמשותף כמובן ללינקולן, לותר קינג וגאנדי ידוע כמובן... שלושתם נרצחו.

כך עושים ועשו לא פעם אנשים קנאים כועסים שלא מבקשים לראות שינוי שמתרחש. וכמובן שקיימים מקרי רצח נוספים כאלו – אינדירה גאנדי ראש ממשלת הודו נרצחה לפני כעשרים שנה ע"י התנועה הלאומית הסיקית בהודו, נשיא ארה"ב קנדי נרצח בשיא הפופולריות שלו כשהביא רוח רעננה במקום השמרנות הרפובליקנית של אייזנהאואר הזקן ואנוור סאדאת נשיא מצריים נרצח ע"י קנאים קיצונים מוסלמים שראו בו בוגד לאחר שחתם שלום עם ישראל. מעניינת בהקשר הקיצוני של הרוצחים המילה "קנאים" (שמקורה בקבוצה הקיצונית בירושליים בתקופת המרד הגדול ברומאים, שראתה עצמה נלחמת את מלחמת האל ומכפרת בכך על עוון ההיסטורי), מה שעניין אותי הוא הקשר למילה קנאה שממנה נגזרת הקנאות, וזה לדעתי הקנאה בשינוי, ומתחבר לרעיון הקודם שהעליתי, שכשאדם אחר משקף לנו שינוי והוא נפגש עם הפחד שלנו מהשינוי העצמי שלנו אנחנו ממהרים "לחסל" אותו. כך ברמת המקרו בקבוצות קיצוניות וכך ברמת המיקרו בביטול השינוי שעובר אדם פרטי כמו בדוגמא שהבאתי של מוטי.

השינוי של רבין

הרצח שטלטל את ישראל בנובמבר 1995 היה של ראש הממשלה יצחק רבין ע"י קנאי יהודי (שאכן כמו הקנאים של פעם ראה את עצמו לוחם של האל ומכפר על עוון היסטורי שלדעתו התבטא בהסכמי השלום של אוסלו). סיפורו של רבין גם הוא סיפור של שינוי. רבין שהתרגל לראות עוד מהפלמ"ח את הערבים דרך כוונות הרובים היה נחוש עד שנת 93' שאין לדבר עם אש"ף, והיה מהניצים של מפלגת העבודה ובלם משך 30 שנה כל התקדמות לשלום, לרבות עצירת ההזדמנות בתקופת כהונתו הראשונה בשנות ה-70 לשלום עם מצריים כאשר הוא סרב להחזיר את סיני. עם השנים הוא התבגר והתפכח והבין (לדבריו) שאת המלחמה שהוא לחם כל חייו הוא עתיד להוריש לילדיו, וכך היה שבשנותיו האחרונות הוא התעורר ושינה לחלוטין את המדיניות הישראלית והכיר בזכויותיהם של הפלסטינים, וקרא להתנחלויות אויבות השלום. הוא הפך מלוחם (משנת 41' עד שנת 68' היה על מדים, ונחשב ל'גנרל מלחמת ששת הימים') לאיש רודף שלום וזכה על הטרנספורמציה הזו בפרס נובל לשלום יחד עם פרס וערפאת.

בדיוק כמו לותר קינג וגאנדי גם רבין נרצח כי כשהוא פורץ את הגבולות האשליתיים שמטפחים זהות לאומית-דתית-גזעית. גאנדי נרצח כאשר ההינדים הקנאים כעסו על חמלתו למוסלמים מפקיסטן, לותר קינג נרצח כשקרא להפיל את חומות הגזענות, ורבין איים על החומה שתמיד ביצרה את היהדות, חומת ה"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג 9). יגאל עמיר הביע חשש כבר בדברים הראשונים שדיבר מפני נישואי תערובת. הינדים ומוסלמים, לבנים ושחורים, יהודים וערבים – אלו תמיד הפחידו את הגזענים, החרדים והלאומנים - טשטוש זהויות מוחלט, כולם ילדי האלוהים, ישויות של אהבה.

כה רבים הקורבנות של הצורך שלנו להגדיר ולהבחין בין אויב לידיד כדי להיות בשליטה ולנשוך את השפתיים למול הפחד שמביא איתו השינוי. כל כך קל לצחוק על אדם שמעז להשתנות, כל כך קל ללגלג עליו, כל כך קל לירות כדור אקדח. יותר מאתגר להביט בשיקוף ולשאול האם יש כאן השראה עבורי לשינוי? ממה אני מפחד? איפה בחיי האומץ יכול לסייע לי? וממקום כזה כמו כל הגדולים לצאת להגשמה אישית, ולהיות ראוי לכינוי לו זכה גאנדי - מהטמה, שמשמעותו בסנסקריט "הנשמה הגדולה".