הרהורים על ענווה / אייל סלונים

לאהבה יש מספר איכויות. סבלנות, חמלה, קבלה, סליחה, שלום, ועוד רבות וטובות.

ללא ספק אחת מהאיכויות הנעלות של האהבה היא הענווה.

 

בכל המסורות ובכל התרבויות הענווה מועלת על נס. ביהדות היא כתר המידות הטובות, ונאמר על משה רבנו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על האדמה". בנצרות תכונת הענווה היא בבסיס תרגול האמונה והיא מיוחסת לישו. למעשה הפסוק "ענווים ירשו ארץ" הוא אחד הבודדים המופיעים גם בתנ"ך (תהילים ל"ז) וגם בברית החדשה (הבשורה על פי מתי פרק 5). באיסלאם מציין מוחמד בבירור רב "אללה גילה בפניי כי חובה להיות ענווים", והתפילה מבוצעת בהשתטחות שתורמת לתרגול הענווה.

גם בדתות המזרח הענווה מוערכת מאוד. לפי הסינים לאדם דרושות חמש תכונות – ענווה היא אחת מהן (ארבעת האחרות הן אומץ, חוכמה, צדק ורחמים) וקונפוציוס קידש את הענווה. ההינדואיזם והבודהיזם מתייחסים אל הענווה כאל אחת התכונות המוערכות ביותר אצל האדם והיא מהשגיו הגדולים בדרכו להיות אדם טוב יותר (כפי שמתואר במזמור בהגאוואד גיטה). אחד מעקרונות הדת הסיקית, המאוזכר בספר הראשון מתוך כתבי הקודש הסיקיים, שורש הענוה הוא בתפיסה שכל כישורי האדם הם מתנה אלוהית. וגם דת הג'ייניזם מקדשת את הענווה כמקור הדחפים האנושיים הטובים ומצביעה על האגו כמקור הדחפים הרעים.

 

מהתבוננות בחברה שלנו אני מבחין פעמים רבות שאנשים מבלבלים את המושג ענווה בטעות עם מושגים אחרים, כגון, תכונות הצניעות או שפלות הרוח. דרך בטוחה לטעות בתפיסה של הענווה היא להבין אותה כהיפוכה של הגאווה. ענווה אינה ההפך של גאווה. אז בואו נעשה קצת סדר...

 

 

התשובה לשאלה "מהי ענווה" ניתנה במילים הראשונות של המאמר – ענווה היא איכות של אהבה. במילים אחרות, אדם אוהב מבטא ענווה כחלק מביטוי האהבה שלו.

להבנתי, רק אהבה ממשית והיא הכוח הטבעי היחיד בעל מהות יישית.

כדי להבין את הטיעון הכל כך פשוט הזה נתבונן באקסיומה של אחד מאבות הפילוסופיה פרמנידס – "היש ישנו והאין איננו" שהיא כמובן אמת מוחלטת מתוך הגדרות היש והאין.

בואו נבין את האמת הזו יחד כי הבנתה עשוייה לשנות לעומק את כל תפיסת החיים - כשאנחנו מתבוננים על העולם דרך עיני ה"יש" אז "יש מה שיש", למשל, אם על שולחנך יש חפץ כלשהו, אז החפץ ישנו. אבל האם על שולחנך מונח אגרטל פרחים עם ורדים אדומים? אם כן, אשריך. אך אם לא, אפשר שתגיד שאגרטל כזה איננו, או שאפשר ותראה את האמת, והיא, שזה כלל אינו רלוונטי להביט על "מה שיש" דרך עיני ה"מה שאין", כלומר, אם אין אגרטל כזה על שולחנך, אז זה לא שהוא איננו, זה שאין טעם בכלל לדבר על זה – אין אין. מצחיק להגדיר את היש דרך מה שאין, אך אנו עושים זאת כל הזמן, ואז אנחנו חווים חוסר. החוסר הוא אשלייה חזקה. אשלייה ולא אמת. האשלייה אומרת ש"יש אין" אך האמת היא ש"אין אין". יכול להיות שאתה מאמין כי "אין לך בטחון" או ש"אין לך אהבה" או ש"אין לך חופש לעשות כמצוות לבך". אם אתה מאמין בזה, מן הסתם תחווה זאת כממשי, אך זה לא אומר שזה אמיתי. רק אהבה אמיתית. אך עדיין כמובן, אשליית החוסר נחוות כממשית ומי שלכוד בה יחוש פחד ותסכול, ומכאן לעיתים יזעף ויכעס.

 

להבין את הענווה כהיפוכה של הגאווה פרושו להחטיא את האמת הזו של "היש ישנו והאין איננו". הענווה כאיכות של אהבה היא מצב טבעי, היא דרכו של אדם מאוזן ואוהב. הגאווה היא תכונה שנובעת מהלכדות באשלייה של החוסר ומהפחד הגדול שהחוסר מעורר. אדם גאוותן, יהיר ומתנשא הוא איש שחסר את אותם הדברים והמאפיינים שאותם הוא מנסה להקרין שיש לו. ענווה זורמת באופן טבעי לאוהב, בעוד שהגאווה היא מאמץ של האגו לחפות על החוסר. הגאוותן מתמקד באחר ורואה את עצמו דרך עיני האחר, הוא עבד של האחר, שכן עליו להתרברב בפניו, וכך הוא מאבד את החיבור שלו עם עצמו באופן חוויתי. הענווה לא עושה רושם לזולת ובכך משחררת את האדם הענוו מהצורך באישור של האחר ומאפשרת לו את החיבור החוויתי עם הצרכים הרגשיים והגופניים שלו עצמו.

 

 

היפוכה של גאווה היא שפלות רוח.

בשפלות הרוח יש ביטול ערך עצמי וביטול הכישורים, היכולות והמעשים הטובים של האדם השפל. שפלות רוח כמוה כשהשפלת וביזוי העצמי. היא היפוכה של גאווה, שכן גם בשפלות הרוח יש גאוותנות, אך לא על אחר, אלא על אני עצמי. בשפלות הרוח יש התנשאות שלי על עצמי. לעומת הגאווה ושפלות הרוח הענווה, כאיכות של אהבה, נובעת גם מאהבת העצמי (ראו גם את המאמר – "אני אוהב אותי") ומכבוד והערכה עצמית, שכרוכות באמונה, בבטחון ובאמון במי שאתה.

 

הייתי גם מציע להגמל מהביטוי שלכאורה הוא של ענווה - "לעניות דעתי" - שהאומר אותו מקטין את עצמו, ובכך הוא יהיר ומתנשא לכל דבר, מתנשא על עצמו. הענווה אינה מקטינה, לא את האחר ולא את הענוו. היא מוכנה לוותר על הן על גינוני כבוד והן על גינוני צניעות. למעשה, אין דרך טובה יותר לתרגל ענווה מאשר לתרגל הערכה ואהבה עצמית.

 

אם אני חייב לשים מילים להגדיר ענווה הם יהיו – ענווה: "ידיעת הערך שלי ושל האחר". אין בענווה הקטנת הערך שלי (שפלות רוח) או של האחר (גאווה) אלא יש בה שקט שנובע מבהירות ומבגרות, מידיעת מי אני ומה אני שווה, ומכבוד לאחר על מי שהוא. הגאווה ושפלות הרוח הם קוטבים שמייצרים מתח ואילו הענווה נחה בטבעיות במרכזה של אהבה. במילותיו של אבן גבירול: "אחרית קטטה - חרטה, ואחרית ענווה - שלום".

 

 

יש שקושרים את הענווה עם תכונת הצניעות, אך למעשה יש להם מהויות שונות. בעוד שהענווה היא מעלה טבעית, איכות של אהבה, הצניעות היא ערך תרבותי או דתי שאדם בן אותה תרבות מסגל לעצמו, למשל, הופעה חיצונית מתונה או הצנעת מעלות טובות. מהתבוננות במילה צניעות אפשר לראות שהיא נגזרת מהשורש צ.נ.ע. שמשמעו סתר, כלומר להצניע פרושו להסתיר. יש רק דבר אחד שאפשר להסתיר בעולם הזה וזו... האמת. הצניעות היא בהכרח ערך מזוייף, ותקופת הצנע בה אנשים חיו בדלות, היא תקופה נעדרת אור, בה אנשים הסתירו מעצמם את השפע. ענווה לעומת הצניעות אינה מסתירה, אך גם אינה משוויצה. האדם הענוו לא ממעיט בערכו, הוא יודע בדיוק מה הוא שווה, אך הוא מבטא את ערכו מהלב ולא מהאגו. 

 

לסיום, אני ממליץ בחום על הסרט הנפלא של הבמאי האיטלקי פרנקו זפירלי – Brother Sun, Sister Moon. זהו סיפורו האמיתי פרנסיס מאסיזי, ועל הפסקול המדהים שלו חתום דונובן. כבשה את ליבי סצנה שהיא מהדוגמאות היפות לענווה בקולנוע, שבה קלייר מכריזה את המילים היפהפיות האלו:

"שוב איני רוצה להיות נאהבת, אני רוצה לאהוב. שוב איני רוצה להיות מובנת, אני רוצה להבין".