חיפוש באתר:

האירועים החמים

סיפור גן עדן

אילן אביב
מהי בושה? מניין התחילה, ואיפה היא נגמרת? בואו נתבונן בזה יחד... בושה מלווה בהתכ... להמשך
דף הבית >> מאמרים >> ריפוי והילינג >> אני אוהב אותי

אני אוהב אותי / אייל סלונים

אני אוהב אותי
 
בימים האלו אני מלווה מישהי שהרגשות המרכזיים בחייה הם מרירות, טינה ולעיתים אפילו שנאה. כששאלתי אותה למה בכלל היא רוצה להתחיל בתהליך של גדילה רוחנית תשובתה היתה מאד בוגרת ועמוקה: "אני מאמינה שכדי שיהיה שלום עלי אדמות, על כל אדם לעבור תהליך פנימי עם עצמו". מופתע מהבשלות שלא תאמה את התפתחותה הרגשית, הנחיתי אותה לתת כותרת לתהליך ההתפתחות שלה, והיא ענתה בקול רם בעיניים עצומות לרווחה בנשימה מלאה ועם יד שמונחת על הלב את התורה כולה על רגל אחת: "ואהבת לרעך כמוך". עם אינטואיציה אף פעם אין בעיה, כי היא כמו אקסיומה, אי אפשר לטעות בה. הבעיה מתחילה כשהשכל מתערב ומבקש להסביר את תשובת הלב, וכך היה כשביקשתי ממנה לפקוח עיניים ולהסביר הגיונית את שליבה נתן כתשובה החל הבלאגן. השכל אמר, ש"ואהבת לרעך כמוך" פרושו להפסיק לשפוט ולגנות אנשים אחרים, לצמצם את השנאה שלה אליהם ואת החשד כלפי זרים, ובמילים אחרות – "ואהבת לרעך כמוך" בשבילה פרושו להתחיל לאהוב אנשים אחרים. ולמה פרוש השכל את הלב בעייתי? כי הוא שוכח משהו. בתשובתה היא שכחה משהו. היא שכחה את עצמה. ההגיון שלנו אומר ש"ואהבת לרעך כמוך" שווה ללאהוב אחרים יותר ויותר עד למידה שאתה אוהב את עצמך. אבל מה קורה כשאדם לא אוהב את עצמו?
 
החותמת של אלוהים
 
לכל ביטוי - כמו גם לכל צליל, אות, צבע, צורה ומספר - יש תדר אנרגטי שהוא המהות המופשטת של הצורה הדחוסה המוכרת לנו כחומר הפיזי. כך למשל לצבע הירוק תדר שונה משל הכתום, ולקובייה תדר שונה משל חרוט. התדר של הביטוי "ואהבת לרעך כמוך", יותר מלכל ביטוי אחר שאני מכיר, יש תדר מאד מאוזן, והשימוש בו כמנטרה של ריפוי מאד מאזן. אני חוזר על המילה "איזון" כדי להבהיר את החוק הקוסמי שמתגלה מהביטוי והוא שמידת האהבה לעצמי ומידת האהבה לאחר בהכרח מאוזנות ושוות. אי אפשר באמת לאהוב מישהו אחר יותר מאת עצמי, ולהפך, אי אפשר לאהוב את עצמך באמת יותר מאת האחר. לפי הגישה הכולית האוניברסלית, הסיבה לכך טמונה באמת היפהפיה שאנחנו כלים של אהבה. אני לא באמת אוהב את האחר, זה לא ממני אליו, אלא האני הוא כמו צינור שמוליך אהבה. האהבה היא החומר ממנו נוצר הכל, והיא קיימת בכל דבר, בכל זמן ובכל מקום, ואנחנו תוצרים של אהבה, ומתעלים אותה דרכינו. יש משפט יפה שאומר "ניחוח הורד נשאר לעולם ביד המגישה אותו" והוא מבחין את האמת החבויה במשפטים האחרונים. דמיינו שליבכם הוא כמו ברז שממנו זורמת אהבה, והוא מזרים בשפע שלא יודע מגבלה או מחסום. כשמדמיינים תמונה זאת, הלב יזכר מעצמו בפשטות הדברים. כאשר מתכווננים לאהוב ולהזרים אהבה, אז ניחוח האהבה כבר נספג ומתפשט במי שמוליך אותה. הדבר נכון גם להפך, מי שחי בצלליות של פחד חוסר אמון, לאורם העמום של קלישאות שהנפש משננת דוגמת "יד רוחצת יד" אז הוא סוגר את הברז ומחליש את הזרימה, ולכן גם האהבה לעצמו תוחלש באותה מידה. הסוד הוא לא בכך שיש להזרים לאחרים יותר כך שזה ישתווה לאהבת העצמי, או לחילופין להזרים לעצמי יותר. הסוד הוא, שבהכרח הזרימה היא אותה זרימה, וכל שיש לשים לב הוא לאיכות הצינור, שלא יחליד, ייסתם או ידלוף. תן את הפרח והניחוח ישאר גם בידך, שמור את הפרח לעצמך והוא ינבל. אין טעם להתאמץ לאזן את האהבה העצמית ואהבת האחר, כי ממילא הן מאוזנות, כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא תמצית טבע האיזון. בהעמקה של הקונטקסט המקראי של שלוש המילים הללו (ויקרא י"ט 18) בפרשת קדושים, נמצא שהציטוט המפורסם חלקי והציטוט המלא הוא – "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". שתי המילים האחרונות מהדהדות במשפט כמו חותמת של קדושה  – "אני ה'". חז"ל הסבירו את החותמת הזו בכך שיש לאהוב את האחר כמוני לא רק מנימוקים מוסריים ואנושיים, אלא משום שזה הטבע של אלוהים. הטבע של אלוהים הוא אהבה.
 
מיהו רע?
 
אם כבר יצא לי להזכיר את "ואהבת לרעך כמוך" כל כך הרבה פעמים (ובחיי שזו לא הייתה כוונתי המקורית, אלא שלהשראה יש רצונות משלה) הייתי רוצה להתעכב אטימולוגית על המילה "רע" (כמו במילה "לרעך"). ניתן בקלות לראות את הקשר בין המילה "רע" במשמעות חבר לתואר השלילי "רע". קשר זה אינו מקרי בחקר האבולוציה של השפה העברית, שכן האחר נתפס כרע (חבר, מישהו לחבור אליו), אבל עצם הנפרדות ממנו נתפסת כרעה. כשאני מסתכל על אדם בעל איכויות שליליות, שהיינו קוראים לו בפשטות איש רע, פיתחתי בי את המיומנות לראות דרך אישיותו את האהבה שבו, את הטבע האלוהי. בכלל אני רואה בתואר השלילי "רע" לא היפוכו של "טוב" (לא ברמת ההוויה בכל אופן), אלא כהיפך של התואר "ער". שיכולן של שתי אותיות שופך אור גדול בגישה להסתכלות על השליליות, כי הוא מציע לא למהר לשפוט אדם "רע" לדין חובה אלא לראות אותו כמישהו שאינו ער, כמי שלכוד באשליות ומנוהל על ידן. לפי מסורות רבות, חוסר העירות מקורה באשליה של נפרדות, והיא מקור הרוע. אהבת העצמי ואהבת האחר גם הן לא נפרדות זו מזו, ולא מוציאות זו את זו, שכן באהבה אין נפרדות. סיכם בכתביו את הרעיון הנ"ל בצורה פיוטית הפילוסוף הגרמני האהוב עליי אקהרט: "אם אתה אוהב את עצמך, אוהב אתה כל אדם אחר כמוך... אם אתה אוהב באותו אופן את כל בני האדם, לרבות עצמך, תאהבם כאהוב נפש אחת, ונפש זו היא חן האלוהים וחן האדם...". המילים האלו מרגשות אותי כל פעם שאני מהרהר בהן.
 
אהבה עצמית היא ההפך מאנוכיות
 
אי אפשר להזכיר "אהבה עצמית" ללא התייחסות ל"אנוכיות". ערבוב שני המושגים אבסורדי בעיניי, ויסוד הבלבול ביניהם לדעתי, הוא בתופעה פסיכיאטרית "נרקיסיזם" שפרוייד מתייחס אליה כאל מחלה. אני זוכר איך פעם בסדנא ביקשתי במעגל מכל אחד להגיד שם של ספר/סרט שקשור לאהבה עצמית. כעשרים אנשים ציינו בזה אחר זה לתדהמתי את האגדה על  נרקיס שהתאהב בעצמו. כשהגיע תורי במעגל אני אמרתי "שלגיה" וכולם הופתעו ושאלו אותי, מה פתאום שלגיה,ואני עניתי – "אתם חושבים שנסיכה אוהבת כמו שלגיה לא אהבה את עצמה?". אנחנו כל כך רגילים להאמין שמי שאוהב עצמו הוא אנוכי, שישר אנחנו חושבים על נרקיס, ולא רואים שאהבה עצמית היא מבורכת, כי היא אהבה. אדם שאוהב את עצמו קל לו לקבל את עצמו כפי שהוא, בעוד שהאגואיסט נופל לבור של החוסר, וכשחסר לו הוא לוקח אהבה. על כן, המרחק בין אדם שאוהב את עצמו לאגואיסט הוא כמרחק בין שני המושגים הפוכים "לקבל" ו"לקחת". מחשבה רווחת היא כאילו ההפך של "לקבל" הוא "לתת", אך אלו אינם מושגים הפוכים אלא משלימים, כי לקבל זה לתת ולהפך. היפוכו של "לקבל" הוא "לקחת", כי האדם שלא יודע לקבל יהיה בור ללא תחתית שיבקש לעצמו עוד ועוד. בספרו המרתק "אמנות האהבה" אריך פרום סוקר תיאוריות פסיכואנליטיות לגביי אנוכיות תוך שהוא מבחין בין הטיפוס "האנוכי" המבקש רק לעצמו ובין הטיפוס "הבלתי אנוכי" שלא רוצה דבר למען עצמו. מחקירת טיבם הוא מגלה את השורש המשותף לשניהם – העדר אהבה עצמית. וכשאדם לא אוהב את עצמו, הוא לא יכול לאהוב אחרים, ולא רק זאת אלא שהוא מצמצם גם את האהבה סביבתו. האהבה זורמת אך הברז סגור. זו הסיבה שאהבה עצמית כה חשובה. החדשות הטובות הן שהיא מיומנות שניתן לפתח... זה קל כמו להגיד "אני אוהב אותי".
 
 
אהבה עצמית – חמישה תרגילים לריפוי עצמי:
 
1.       להגיד בקול "אני אוהב/ת אותך (ולומר את שמך). לראות כמה זה קל או קשה. לתרגל כמה שיותר פעמים ביום. לפחות פעם ביום מול ראי כשאנחנו מסתכלים עמוק לתוך העיניים.
2.       שאל עצמך – האם אני מקבל עצמי כמו שאני עכשיו? אולי היינו רוצים לשנות משהו ובוודאי יש לאן להתפתח, אך האם ברגע זה ממש אני מקבל את עצמי כמו שאני.
3.       זהה את המסרים שאתה משדר לתת ההכרה על כך שאינך מספיק, שעליך להפעיל מניפולציות ושקרים כדי לקבל אהבה, ושהייחודיות שלך נמצאת בהשוואה לייחודיות של מישהו אחר.
4.       דבר מתוך האמת של מי שאתה תוך שאתה גם עומד על שלך וגם מכבד את האחר.
5.       רשום על דף "אני מוכן להיות מוכן להיות מוכן להיות מוכן להיות מוכן.... לסלוח לעצמי על שאני..." משפט ארוך (אפילו כאורכו של עמוד ויותר) כמידה שאתה מרגיש שהמרחק בין הסליחה לבין הנושא הישן בו אתה נאחז. כל יום שעובר תתבונן בדף ומחק את אחד מה"להיות מוכן" ותתקרב אל הסליחה בצעדים של חמלה וריפוי.
 
 



 
utopia.center@gmail.com

תגובות לאני אוהב אותי:

כתוב הערה חדשה:
שם:*
דואר אלקטרוני:*
נושא / כותרת:*
תוכן:
הקש בשדה הטקסט את רצף האותיות המופיע למטה:

http://www.loveartist.net/