כשהתחלנו לסנן את אלוהים / איתי מיניאלי

"לא בסופות ברקים ורעמים, לא באותות ובמופתים, גם לא במעמקי האוקיינוס, בכל אלו לא יישמע קולי אלא באוזניו של זה המקשיב. עבורו, אשמע בכל אלה, ובכל מקום אחר" (ילד)


כמה מילים על התנתקות והתחברות פנימה לקול האלוהות ולקולה של האהבה שבכל אחד מאתינו.

זהו מאמר קצר שמתאר את תהליך ההתנתקות של האדם מקולו הפנימי, מכוחו ויופיו האמיתי. סקירה תמציתית ומעמיקה של גורמים שאנחנו לא מרבים לעסוק בהם ביומיום, אשר בסופו של דבר משכיחים מאיתנו שתחת כל המסכות והדרמה הגדולה נמצא משהו יפהפה ועדין שכמהה לאהוב, להיות נאהב, ולהיות הוא בפשטות וטוטאליות להגשים את עצמו ודרכו את כל העולם. מקווה שנלמד להקשיב, קודם כל, לקול הזה בתוכנו ואז נבין שאותו הקול טמון באחר.


במציאות היומיומית מלאת הגירויים, המוח עסוק כל היום בעיבוד וקליטת נתונים, סינון של גירויים לא חשובים ואיסוף מידע חיוני לקיום. אנו מתאמצים לזכור דברים, לפתור בעיות, לנהל שיחות, להוכיח טענות, ללמוד, לקרוא, לכתוב ועוד אינסוף פעולות. אנחנו מוצפים במידע לא חיוני או עודף, מכל עבר בכל אמצעי. צלילים, תמונות, טלוויזיה, פרסומות, צעקות, כביש סואן - הצפה חושית. מנגנוני הבקרה במוח מופעלים ללא הרף, מגוננים עלינו מקריסה, ובוררים את המידע הסביבתי על פי סדר חשיבותו לקיומינו. בדרך זו הם אינם מאפשרים אלא למעט מאוד גירויים לעבור את המסננים ולהגיע אל המודעות וההכרה של אותו הרגע בו נחוו. כל שאר הגירויים פשוט מעמיסים עלינו ויוצרים "רעש" אדיר במערכת התפיסה והעיבוד שלנו. המטרה בסינון הגירויים היא להפחית מצוקה ולהקל על עומס העיבוד. בנוסף למידע מהסביבה החיצונית, גם מידע פנימי כדוגמת כללים שלמדנו, מחשבות ודפוסי מחשבה תת-מודעים מציפים את הליך הפרשנות של כל חוויה, וגם הם עוברים סינון על ידי המערכת הנפשית בראשות ה"אגו".


מי שאוהב את הגוף שלו שימצמץ פעמיים

גופינו היקר, בנוסף לאותה הצפה חושית, מתמודד ללא הרף עם מגוון של מתקפות. זיהום מכאן, גל קור משם, זהירות בדרכים, אלימות, אורות צורבים, צלילים גבוהים, אכילה מוגזמת, הזנחת תזונה, קפאין, ניקוטין, אמפטמין, מונוסודיום גלוטמט, חומרי טעם, צבע, ריח ומאכל "טבעיים", עיניים מתעייפות מול מסכים מהבהבים, ישנים ביום בלילה ערים, קרינה של מיקרוגל, של פלזמה, טלפונים ניידים, מאכלים מטוגנים, כולסטרול, שומנים, בצקים, סוכר לבן, פעילות גופנית אינטנסיבית, שברי מאמץ ושרירים תפוסים, 12 שעות על הרגליים וכן הלאה וכן הלאה ובלי סוף. מדי פעם יש מאיתנו שלוקחים חופשה. אבל, בחופשה צריך להספיק כמה שיותר, בדרך כלל מתאמצים מאוד לנוח, ומתקשרים לספר כמה כיף בחופשה, רצים ממקום למקום כדי לצלם לדודה איזה בניין יפה, לקנות מתנות לאלו שלא זכו לחופשה כמונו, או להספיק ארוחה נוספת, לנצל את הבריכה חינם, להספיק לצאת עוד ערב לשתות, ואז חוזרים לשגרה כמהים רק לנוח מהחופשה, בוהים בתמונות, וחולמים על החופשה הבאה...

מי מצמץ פעמיים ובכל זאת לא דואג לגוף שלו?

יש האומרים שהגוף הוא מקדש הנשמה אבל למי שמוצא את האמרה הזו רוחנית מדי, מוטב שיסתפק בלהבין שאנו לא מנותקים מהסביבה, וכל מה שאנו יוצרים יוצר אותנו, ובכך כוחנו ככח היצירה של אלוהים. ברמה האקולוגית הפשוטה, מה שנזהם יזהם ישירות אותנו. הלא אנחנו הופכים להיות בכל רגע נתון הסביבה שלנו. האוויר שאנו נושמים נקשר לדם ומגיע אל הלב הפועם, ממנו הוא עובר בכל הגוף כולו. תאי הגוף מתחלפים, כשכל תא ברקמות ואברי גופינו מת, נולד חדש בדיוק מכל אותם מזונות שאכלנו, המתפרקים ומשמשים יסודות בניין וחלבונים, והופכים להיות בפשטות אנחנו, You are what you eat... ומה קורה כשאנחנו מזהמים בני אדם במילים, במחשבות? במעשים? התשובות נמצאות כל יום בעיתונים.


החיים כתכנית ריאליטי או "כל העולם במה"

המערכת הנפשית גם היא במצב קבוע של עומס יתר, מנתחת גירויים כטובים לנו או שליליים, ממי להתרחק, אל מי להתקרב, מה נעים ומה מאיים, את מי אוהב את מי שונאת, מי פגעה ומי נפגע, על מי לכעוס ממי להתעלם, והאם אני מתנהג בהתאם... והנפש מנצחת על כל זה, מנסה לארגן בתבניות, מדמה את הכאוס הרגשי להליך פשוט ומסודר, דרמה אנושית. כמעט נדמה לנו שאנחנו בשליטה והופס! לצד כל הרגשות שאנו חווים ומודעים אליהם, או לחליפין הניתוק מהם, צצות מגוון של תגובות רגשיות משניות, הנובעות מחוויות ראשוניות מהותיות, ומרגשות מאוד חזקים שאיננו יודעים כיצד להתמודד איתם. כאן מופיעות התנהגויות של התעלמות מתחושות, הדחקות, השלכות ועוד ביטויים שגורים בפסיכולוגיה חדשה שבפשטות מסתכמים בחששות מהתנסות בחיים, מגדילה ופריחה ללא גבולות, שזהו הטבע האמיתי שלנו. רובנו מפחדים להיות מי שבא לנו להיות בשל שלל ציפיות והבניות חברתיות שנמצאות עמוק בתוך צורת המחשבה שלנו, כי כך גדלנו. וכל התגובות על תגובות, על עוד תגובות שנוצרות מתוך הרגש, ובליווי מחשבות שמקורן בחששות, רק מגבילות ומונעות מאיתנו להגשים את האהבה שבתוכנו בעולם. התוצאה לא יכולה להיות אחרת, ובמקום להיות אנחנו אמיתיים, אנו עוטים מסיכות של תדמית בנויה היטב שיש בה רק "באג" אחד – היא לא אנחנו, היא מאבדת אמון בעינינו, והיא חוסמת את דרכה של האהבה מלזרום דרכינו, אבל נילחם עליה מלחמת חורמה. וכך רובינו מטלטלים ומופעלים ממחשבות שמלהיטות ומסעירות, מתוך אינסטינקטים חייתיים של הישרדות, מהימנעות והתעלמות מהניצוץ המופלא שבנו, ומשתעבדים להרגלים לביקורת עצמית או דווקא להאדרה ושחצנות, לסיסמאות ולתירוצים מדוע לא לגדול, ומדוע לא להתפתח ולעשות את הקפיצה הגדולה עכשיו. אט-אט מתבססים דפוסי התנהגות אוטומטיים ולא מודעים, והם שמנהיגים אותנו.

בתרבויות מסוימות הניתוק מאותם רגשות בסיסיים והחשש לחיות אותם מייצר חוויות שבהן אנחנו חיים ומחפשים אותם דרך אנשים אחרים, בני זוג, חברים, אויבים, אם שמנסה לחיות את חייה דרך ביתה, או צופי תכנית ריאליטי שחוו חוויות מאוד עוצמתיות אבל דרך אחרים בעוד הם עצמם ישובים על הספה בבית. המילה הנפוצה כאן היא "אסקפיזם", אבל אין אנו בורחים דווקא מהמקום שאליו אנחנו כל כך רוצים להגיע? הביתה? אל ליבנו?

אין סיבה לדאגה, אין כאן כוונה למתוח ביקורת על אף אחד, אבל בוודאי שמעתם קול בפנים שמתגונן ונשמע בערך כך: "מי הוא שיבקר אותי?" זה בדיוק הדפוס המדובר... אפשר להפוך בקלות את המחשבה הזו למחשבה של קבלה הדדית של עצמנו ושל האחר, כי בסופו של יום כולנו אנושיים וזה מה שכל כך יפה ומרגש בנו. שינוי אמיתי אינו יכול להתחולל אף פעם מתוך התנגדות למצב הקיים, אלא רק מקבלה שלו ומכוחה המניע של האהבה. בהקשר אחר אך דומה, ריגש לנסח גנדי באומרו:

"בהתנגדותנו לשנאה באמצעות שנאה אין אנו גורמים אלא להפיצה".

(מי שמרגיש עכשיו קצת עצבני או נרגז, טוב מאוד, זו הזדמנות לשאול לצורך מה גייסה הנפש עצבים למגננה? ועד כמה ברור מקור הרגש שעלה אבל זה עוד לא הסוף...)


העולם הוא במה להציג בה את עצמנו, אין צורך לשחק משהו שאיננו כדי להידמות לאיש אחר, ובכל זאת לפעמים נדמה לי שכולנו חיים במציאות מעט שבורה, כמו תכנית ריאליטי. רוצים להיות המון דברים, רק לא עצמנו.

חלקנו סובבים בים של ההתמכרויות הרגשיות הקטנות של כל יום, עם הקפה והסגריה, מכון הכושר, תכנית הטלוויזיה או כל הרגל שתבחרו, והמדע מנסה להחליט עבורנו האם הרגשות גוררות תגובה כימית והורמונאלית או הכימיקלים מייצרים רגשות. כל הרגלי השגרה הם כולם נפלאים, אבל לפעמים אנחנו חושבים שבזה סיימנו, אלו החיים, זהו זה, מצאתי... וזו באמת מציאה, של שגרה, חשובה ואפילו נפלאה! ומי שמצא שם את אושרו אשרהו! עם זאת, אצל רובנו אחרי זמן מה, השגרה התבססה, ומסתתרת שם תחושת נוחיות שמרדימה את הגוף בשגרתו, את הנפש בדפוסי תחושות מאוד מוכרים וממחוזרים, ומטשטשת את משכן הנשמה הפועמת דרכנו עד שקולה כמעט אינו נשמע. בין המחשבות על העתיד והעבר, בתוך האוטוסטראדה היומיומית שתיארתי עד כה בגוף, במוח, בנפש ובשגרה אלו מאיתנו שטרם התייאשו או נשחקו עדיין מחפשים את ייעודם, מנסים לשמוע את קולו של האלוהים דרכם, וכמהים לגלות מי הם באמת בעולם של חופש.


"הכל צפוי והרשות נתונה" (רבי עקיבא)

זה המקום לומר שבכל אחד מאיתנו נמצאים כל הצדדים הללו, המחפש והרדום, האמיץ והפחדן, המתאמץ והבורח, ולכן ביקורת עצמית או השלכה של הביקורת על האחר, כי "זה הוא שטועה" פשוט אינה מועילה, ואף מקבעת אותנו באותו מעגל שלא מייצר שינוי. אחרי הכל, אנחנו משחקים משחק ובו יש לנו קודם כל - את חופש הבחירה, ואנו משחקים אותו ביחד, כשאנחנו משפיעים ותלויים אלה באלה. כל המחשבות, והתחושות והעשייה והריצות והחופשות והתגובות וההרגלים והדפוסים, כל זה, זה אנחנו, ואין בזה כל רע, ואפילו הרבה קסם... אבל זה לא הכל. בנוסף, עלינו לזכור שבמשחק הזה לכל פעולה יש גם תוצאה צפויה. מה התוצאה שלכם?

מתי בפעם האחרונה עצרתם, הקשבתם, לקול השקט ששוכן אי שם (בפנים או בחוץ, זה לא חשוב, אם מישהו יוכל להראות לי את ההבדל אשמח מאוד). מתי נוכחתם בקיומו של האני הפנימי שלכם? כי מעבר לכל ההרגלים, המחשבות והרגשות נמצא הדבר היקר ביותר בעולם, והוא אתם. בלעדיכם הוא לא קיים. זהו חלק בכם שלא תלוי בסך כל התיאורים שציירתי בפסקאות הללו. זהו האני, העדין, הטהור, שהיה שם כשהייתם ילדים, והוא עודנו שם, רק שבכל הבלגן ובמרוץ ההישגיות המטורף שיצרנו הגיוני שיהיה קשה לשמוע אותו. אנשים קוראים לו קולו של הלב, אחרים מדברים על עצמי גבוה, מדריך אישי פנימי, האלוהים שבפנים, נשמה, רוח, אטמן, טבע הבודהה, הצופה ועוד... זה תלוי מאיזו דת אתם מסתכלים, התפאורה משתנה, אולם זה תמיד יהיה שם בפשטות, בתמימות, בטבע, בתוך השקט שלכם, ובכל מקום שבו יש הקשבה ונוכחות לחוויה באותו רגע קסום של חיים. כח החיים והיצירה שלנו באמת בלתי מוגבלים, ולא סתם קראתי לקול הזה קולו של האלוהים שבפנים. לסקפטיים שבינינו אסיים בשנינות שאולי תדבר גם אליכם והלוגיקה פשוטה:


"אם אינך מאמין שאתה בורא את המציאות שלך, אתה תחווה את המציאות שלך כמשהו שלא אתה בראת... וזה יוכיח לך שאתה בורא את המציאות שלך" (ניל דונאלד וולש)




איתי 0528-908182
itayminiely.contact@gmail.com