המארח של המחשבות / ניסים אמון

ארבע שנים עבדתי על השאלה "מי הוא המארח של המחשבות שלי?". את השאלה קיבלתי מהזן-מאסטר של מנזר סו-דוק-סה בקוריאה, עם ההוראה היחידה לחזור על עליה כמה שיותר פעמים ביום. עם הזמן היא הפכה להיות חלק ממני, כמו מנטרה שמתנגנת ברקע כל הזמן - המחשבה הראשונה שלי כשהתעוררתי בבוקר, והמנגינה הקבועה איתה הייתי הולך לישון.

השאלה "מי הוא המארח של המחשבות שלי?" נכנסה פנימה ודגרה במקום עמוק יותר מאשר חשיבה לוגית רגילה. ניסיתי להתחכם ומדי פעם הגעתי למורה עם תשובה שנונה כזו או אחרת, לנסות להראות שאני מבין כשבעצם אני יודע שאני לא, אחר כך שיניתי גישה ולאט לאט הפסקתי לחפש את התשובה וחיכיתי בסבלנות שהיא תבוא מעצמה.

במנזר יש חודשים של שתיקה שמאפשרים להתרחב עם השאלה לעומק ולצדדים. התחלתי להבין שהמארח של המחשבות שלי מארח גם אורחים רבים נוספים. ישבתי מול הקיר והתחלתי לשים לב איך כל מיני אורחים באים ללא הפסקה. אורחים פיזיים, אורחים רגשיים ואורחים של מחשבה. כשיושבים ללא תזוזה, אורחים פיזיים מגיעים מיד והראשון שבהם הוא אורח הגירוד. אחר כך יש אורחים של כאבים בכל מיני מקומות בגוף, וגם אורחים של אוכל ומגע. בהמשך מגיעים גם לא מעט אורחים רגשיים, נזכרים בדברים טובים שקרו וגם בדברים פחות טובים. נזכרים הרבה בילדות, בהורים, בחברים, בחברות. כל זיכרון מהעבר מביא אתו רטט פנימי אחר, מנגן על מיתר רגשי מסוים. לפעמים עצב, לפעמים כעס, לפעמים געגוע, חרטה או אכזבה. גיליתי שיש בי יותר מיתרים ממה שחשבתי, ושכל אחד מהם גורם לתחושה מעט שונה. מלבד כל אלה יש כמובן את המחשבות, כל הזמן מחשבות.

"מה אנחנו עושים כאן?" אומר הראש שלי. "לא יותר כדאי ללמוד באוניברסיטה? היינו יכולים להיות עכשיו על החוף בתאילנד, מסיבות, בחורות, לא חבל על הזמן לשבת מול קיר? זו הדרך לאושר פנימי? תסתכל מסביב, כולם כאן לא נורמאליים." האורח של המיניות לא עוזב, הברך מתחילה לכאוב, וכאילו שכל אלה לא מספיקים, בא גם האורח של הגלידה ואומר שנמאס לו מהאורז. מקל הקטורת בוער לאיטו באולם המדיטציה המצוחצח, בחוץ יש יער שהוא מושלג בחורף, ירוק באביב וכתום בסתיו, ואני מוצא את עצמי מתעסק ללא הפסקה בלהרגיע את כל האורחים ואין לי דקה אחת של שקט לעצמי. "מי מארח את כל האורחים האלה? מתי יהיה לי שקט? מה קורה כאן? איפה בעל הבית?"

אני יודע מי אני. אני המשרת שמשתדל לרצות את כל האורחים שרוצים שאעשה משהו עבורם, וגם את אלה שמגיעים, מתיישבים, רוצים את תשומת הלב ולא הולכים עד שלא מתיישב אורח אחר במקומם וזה אף פעם לא נגמר. אני כל הזמן משתדל לתת להם את מה שהם רוצים אז מדוע שילכו? מתי יבוא בעל הבית וישחרר אותי? עד שהתחלתי לתרגל מדיטציה לא ידעתי שיש כל כך הרבה אורחים ולא ידעתי עד כמה קשה לסרב להם. אני נמצא במקום שהוא יפה כמו גלויה, אבל אין לי דקה של שקט ולא רגע של מנוחה.

היתרון הגדול של אולם מדיטציה הוא שיושבים יחד עם אנשים נוספים ואף אחד לא זז, בייחוד אם הם יפנים. כולם יושבים ישר כמו פסל וכשבא האורח של הגירוד אומרים לו "לא". הוא נשאר קצת, נעלב והולך. הוא יבוא שוב, אל דאגה, אבל לסרב לאורח של הגירוד, מוזר ככל שזה ישמע, הוא צעד אמיתי ראשון בדרך אל האושר והוא מפתח להבנת כל תהליך המדיטציה. פחות חשוב איך נושמים, פחות מהותית התנוחה של הרגליים ולא משנה מה מדמיינים בראש, כל מה שצריך לעשות בפועל זה פשוט לסרב לאורחים פיזיים כמו גירוד, גלידה, קרמבו ופיצה. להגיד "לא" גם לאורחים רגשיים, פגועים, עצובים, שמרגישים מסכנים ורוצים רחמים, ובאותה נחישות לגרש את אורחי המחשבות שהם גם ביקורתיים, וגם רוצים שנחליט עכשיו מה נעשה בהמשך החיים. מדיטציה זה לשבת חצי שעה בלי להזיז את כפות הידיים ולהגיד "לא עכשיו" לכל האורחים. חוויה מהפכנית ובסופה הפתעה – אומרים "לא" לכל האורחים ומה קורה אז? - כלום!

השמים לא נופלים, לא נהייה חושך, לא כואב בעצמות ולא נעצרת זרימת הדם. אומרים "לא עכשיו" לכל האורחים ולא קורה שום דבר. הם מתמהמהים, מתבלבלים, מתקפלים וחוזרים למקום ממנו באו. כמו סינדרלה, שהייתה משרתת כל חייה ופתאום מישהו אומר לה שהיא יכולה להגיד "לא עכשיו". סינדרלה מנסה ורואה שזה באמת עובד - כל מי שאמר לה מה לעשות מסתובב והולך. "איזה יופי, איך זה שאף אחד לא אמר לי את זה קודם?" היא שואלת בפליאה. ככה זה גם מדיטציה. אלף פעם שמעתם שאפשר לצאת לחופש ואין אפילו שער, אלף פעם קראתם שהאושר הוא מבפנים, אבל עד שלא מנסים לא באמת מבינים. כולם מחפשים "חופש" אבל לא בטוחים בדיוק ממה. יש רק חופש אחד אמיתי והוא החופש מלהיות המשרת של כל האורחים.

השאלה  "?  Who is the host of your mind  " , היא המתנה הכי נפלאה שקיבלתי. ארבע שנים לקחתי אותה איתי לכל מקום ולילה אחד שכבתי לישון, חוזר עליה מתוך הרגל, ופתאום משהו מוזר קרה. קשה להסביר את זה במילים. אותו הלילה היה הפעם האחרונה בה השאלה עלתה. אחר כך היא פשוט נשרה, התפוגגה, הפכה להיות לא רלוונטית.

אורחים עדיין באים והולכים,
אולי הם קצת נרגעו אבל זה לא שהם נעלמו.
מכל הסיפור הזה רק דבר אחד השתנה,
משהו קטן במנטאליות שלי כלפי עצמי -
הפסקתי להרגיש משרת.
באותו לילה מצאתי את בעל הבית.

ניסים אמון