נטישה ודחייה / אילן אביב

תגובות לנטישה ודחייה:

1. מדהים 16 במרץ, 2010

   מאמר מדהים ממצה, קולע בול, מצאתי את עצמי מזדהה עם כל שורה ושורה.
   אין עלייך פשוט כך.
   והלוואי שאפנים ואיישם את הכתוב כפשוטו בעיקר את הפיסקה האחרונה.....
   מאחלת לעצמי מכל הלב.
   תודה רבה לך על התרומה הנפלאה.
   יאלי.
   
   תגובה חדשה | הגיבו לתגובה

2. אין על המאמרים של אילן אביב 18 במאי, 2010

   כל מאמר שלו בפני עצמו מ ר ת ק!!
   קטונתי מלנסות להסביר
   :-)
   
   תגובה חדשה | הגיבו לתגובה

3. דחייה 21 באוגוסט, 2010

   היי אילן,
   אשמח לשתף אותך בתהליך פנימי בהשפעת המאמר שכתבת.
   מתחיל כתגובה לנכתב ושאילה וממשיך לתיהלוך פנימי וחשיבה בכתב, אולי יעורר בף איזה תהליך למאמר בנושאים שעולים או אולי כבר כתבת ותוכל לשתף אותי? תודה לך, מורן
   
   זה בנוגע לדחייה, אני פוגשת תופעה הפוכה למה שאתה מתאר. מרגישה שאני אכן דוחה את בן זוגי, שבראש כל הזמן יש לי את אותו הסרט של כמה והולכת. זה לא שרע לי בקשר, אבל בתוכי אני סובלת, אני מרגישה בודדה ושלא מקבלת את מה שצריכה, מרגישה חלשה ולא שווה, מרגישה שאני לא שמחה ולא חיה, כי משהו בי תקוע בגלל הזוגיות הזאת. מרגישה תקועה, מרגישה דחויה, מרגישה לא נאהבת ולא אוהבת, מרגישה שרוצה להיות במקום אחר, מרגישה שהחופש נלקח ממני, ושכל הזמן מנסה להיות משהו שהוא לא אני, לרצות, לאהוב, להכיל, להקשיב בעוד שלא רוצה להיות שם, כל פעם שאנחנו יחד מרגישה שאני מורעלת מבפנים. וכי משהו בי לא מעריך אותו, לא רואה את מה שהוא עושה, לא רואה את איך שהוא מתייחס אלי או לעצמו, רואה רק את החסרונות, רק את מה שלא עובד עבורי, רק את מה שדוחה אותי וגורם לי לחשוב עליו בצורה שפלה, ואז בתוכי מתלוננת שהוא לא מעריך אותי, שהוא לא מתקרב אלי מיוזמתו ולא נותן לי אהבה ואור או הערכה, אלא חי בעולמו שלו, תקוע בראשו. מה שמעניין אותו זה עצמו והעבודה שלו והכסף.
   הופכת את הסיפור..
   לי יש יותר מידי זמן פנוי, ולא נפגשים כל כך, אלא פעם בשבוע. בעצם כמו שהיה תמיד אוולי בגלל הפניות זה כעת מפריע לי יותר. אכן גונבת לו אנרגיה, כי לא מתייחסת אליו, נסגרת, לא מקשיבה, אדישה, לועגת לו, עוקצת אותו, ארסית, מורעלת במחשבותיי עליו, שופטת, מבקרת, לא מעריכה, רואה אותו בחולשתו וברגעי ההתעייפות שלו וחוסר סבלנותו ולא בחיונותו ותרומתו. רואה רק מה ששפל ונמוך ולא את החוזק המרומם.
   בעצם מספרת את הסיפור של עצמי, תקועה בתחת של עצמי, כל הזמן בראש רוצה שהדברים יראו כמו שיצרתי בראשי, שיהיו מושלמים, שישמחו אותי, ילטפו אותי, יאהבו אותי, יקנו לי מתנות, יעשו לי, ינקו לי, יבשלו לי, יפנקו אותי, יעריכו אותי, ישבחו אותי, יחזקו אותי. כל זה לא קורה ומרגישה מוזנחת, מקופחת, חסרת אנרגיה, חלשה, סגורה, עלובה, מרגישה מכונסת, לא רוצה ליצור קשר, מרגישה דחויה כאילו משהו לא בסדר איתי. לא מסתכלת לאנשים בעיניים, מרגישה קצת כבויה, מרגישה כאילו מלכלכת אחרים ולא נקייה או אמיתית ולכן לא יוצרת קשר, יוצרת מרחק ונסגרת. כי פחד מדחייה, פוחדת מהתגובה או יודעת כביכול את התגובה כבר מראש, יודעת שידחו אותי או שלא יקשיבו לי או שאני יגיד משהו לא נכון או משהו לא מתאים ואז פשוט יתעלמו וימשיכו הלאה. אז פשוט לא פונה, לא יוצרת קשר, לא שואלת, לא מדברת, לא מתעניינת, כי פוחדת שיזהו שאני עושה זאת כדי לצאת ידי חובה, או לא כי באמת מעניין אותי, אז שותקת, שומרת על ארשת פנים רצינית ומתעניינת בלי לומר מילה, פשוט מחייכת, עושה איזה תנועה עם הראש או איזה פרצוף וזה הקשר היחידי שיוצרת, אלא אם כן זה אדם שהיה לידי ליותר מעשרים דקות ואז בטוח ששיחה תתפתח ואעבור דרך המכשול הזה של הפחד ממה יגידו, או מה יחשבו, או בטח אשמע טיפשה, למרות שזה כמעט נמצא כל הזמן ואז יוצרת הצגה או מנסה להיות משהו שמצפים ממני יותרנכון מה שחושבת שמצפים ממני. רוב הפעמים האגו גובר על האוטנטיות, אומר לי שזה טיפשי מה שרוצה לומר, חבל לבזבז אנרגיה על שיחה לא מעניינת, מימלא אין לך דבר חכם לומר זאת סתם המצאה או ניסיון להיראות חכמה אז עדיף שתשתקתי. או שמחכה כל כך הרבה זמן לתיזמון הנכון עד שמפספסת אותו כשהגיע כי פחדתי לפתוח את הפה. וזה פתאום מזוהה בצורה כזאת שאני פשוט פוחדת להיות דחויה, ובעצם הפחד מדחייה אני דוחה אחרים, בורחת מיד במפגש קטן על השביל עם אדם אחר, לא מעיזה לומר דבר מעבר לשלום אלא אם כן הוא יזם שיחה ואני פשוט מקשיבה ומהנהת או אומרת כן.
   רקבמצב שמישהו מאוד תומך, מעריך, מחזק מעוניין מאוד במה שיש לי לומר אז מדברת ומשתפת ויהיה לי את הביטחון והכוח להציג מה שבתוכי, אם לא פשוט אתן לחולשה זאת לקחת אותי הלאה ולפספס שוב ושוב ביטוי לאינטליגנציה שהגיעה אליי ורצתה ביטוי או למפגש מיוחד עם אדם, או לשיחת חולין שמאפשרת היכרות קצת יותר עמוקה. הביטחון שלי לפעמים מופיע שמנחה קבוצה בתנועה ואז איו צורך בשיחה או מנחה אנשים לקראת טיפול ואין צורך בשאלות כל התשובות ידועות מראש, זאת אומרת כשאני בעמדה של תפקיד אז מרגישה יותר משוחררת.
   
   אני מזהה את הכרוח הזה שמבטל את מה שמתוכי רוצה להתבטא שוב ושוב ממש כמו התמכורת. כמו הדפוס המוכר האומר מחר אני אתחיל דיאטה. הדפוס בראשי גובר על האוטניות שבי מלצאת ולהתבטא בחופשיות מאירה, ומחיי להתגלות כאור ושמחת הוויה.
   
   איך לאפשר את לאוטנטיות לזרום, איך להפחית את ההתכווצות הזאת החוזרת על עצמה בנוכחות אחרים? איך להפסיק להיות מודעת יתרה לעצמי (כאילךו מצולמת בוידאו כל הזמן, כאילו מישהו צופה בי וצריכה להיראות כל הזמן טוב, להיראות חכמה, רצינית או מדויקת)?
   
   אולי בכך שביקשתי לעצמי חיים במסע של התעוררות פוגשת בקשיים אלה, במכשלות אלה כדי שאוכל להתעלות מעליהם באמצעות הבנתם, התמודדות דרכם וצבירת הניסיון? חשה בכך שזה לא פשוט לי , בעיקר בשל כך שחיי היו זרם של חיוניות ואושר, תרומה ושירות, שקט פנימי והקרנה סביב ללא שום התחשבנות או הבדלה. וכעת מרגישה שמתעסקת בחול יותר מאשר בקודש, מרגישה מתעסקת מאוד באישי הלוקחת את האנרגיה ממני להשקיע במה שמרומם ומשפיע סביבי על עוד אנשים. מרגישה יותר מכונסת בחיי שלי, ואפילו מרוחקת מרחקים מבן זוגי שחי לצידי יום יום. האם אבדתי מדרכי? האם אכן נפרדתי או נותקתי מעצמי? כי זה הפחד הגדול ביותר שלי, שאכן עזבתי את הקו עליו הייתי והדרדרתי לאישי, לניסיון לפתור בעיותיי מתוכי או שנכנסתי ללופ חסר מעצורים שלא מוביל לאף מקום? היכן אני? מבולבלת חשה.. מרגישה ברובי חזקה כי יודעת שממשיכה לנסות, להבהיר, לגלות, ללמוד מההתנסויות, לחזור אל תוכי, להתחבר פנימה בשל המאבק החיצוני פנימי שויוצר רעש אינסופי, מבחינה בכך שנחשפת לעוד כלים שנובעים מתוכי באפשרות שלי לקחת עמדה אל כוחות שמנסים לשלוט בי, מבחינה בכך שבחלקי גדלה בשל ההתפקחות לכך שבתוכי יש דברים שאינם כעולם ורוד כפי שתמיד חשבתי ושעליי למקם אותם במקומם המתאים. מבחינה בכך שבשל הרעש הגדול שהחוויה הזאת יוצרת בתוכי, שואלת ושואלת בתוכי ואליי מגיעות הזדמנויות לקבל הבנות והכוונות מקריאה, מספרים, מסרטים, מהמורים שלי, מהתנהלות של אחרים, צופה ופתוחה למה שיכול להציע לי הכוונה למקום המחובר בתוכי, הכוונה ליכולת לקבל את התופעות השונות הפוגשת בחיי שבתוכי. מבינה שאני לא לבד בסיפור הזה כשקוראת את המאמרים כאן ובספרים אחרים, מבינה שזו לא בעיה אישית. ושואבת את הכוח להמשיך מהאמונה שבהתמודדות שלי עם חולשות אלו והתעלות מעליהן תאפשר גם לאחרים לעשות את אותו הדבר גם בחייהם.
   
   שמה לב שאכן אנו חיים בכמה רמות. הרבה מציאויות מתרחשות בתוכנו, כל מציאות שייכת למיקום אחר, מיקום שיכול להיות רגעי בשל חיבור לגבוה ממני, או מציאות שנובעת מחשיפה לרעיון שמהדה גם בי, או מציאות שנובעת מהשפעה של אדם אחר על נוכחתי, או מציאות שנובעת מהציפיות שלי ואז האכזבות, מהחזון שלי, מהשירות, מאפקט של תהליך פנימי מרומם, מהתבוננות או חיים שונים שחיים בתוכי - אם זה האגו, היותי אישה או גבר, הגיל שלי, הסביבה שלי, ההסטוריה שלי וכו'.. וכל פעם מושפעת מאחרת, מחוברת לאחרת, מדברת דרך השפעה אחרת בתוכי, דרך מיקום אחר, חושבת דרך אותו מיקום או מדברת דרך מיקום אחר בתוכי..
   
   יכולה להיות מאוד פאסימית, בעוד שחלק אחר בי לרגע יהיה נוכח ויגיד מי זאת? החלק הזה שגם לו אני קוראת אני לא יזהה את הפאסיומיות, כי לרוב אני מאוד אופטימית. או יכולה להיות מאוד נלהבת ותיאטרלית וחלק אחר בי פתאום יופי ויגיד מי זאת? מה קרה לה? שמה לב מתוך התהליך הזה שיש לי דעות שונות על עצמי, שופטת את עצמי, או מכירה את עצמי לפי זהות שיצרתי לעצמי, לפי ניסיונות שהיו לי, לפי משהו שהוא נוח לאחרים סביבי ופוחדת להשתנות כדי לא להיראות מוזרה פתאום, או מתנשאת, או לא מוכרת. שבעצם כל אלו הם סיפורים בראשי בגלל הפחד להשתנות, בגלל הפחד לפרוץ גבולות של עצמי, או אולי הפחד של מה מזהה את עצמו בתוכי ככזה להיות פתאום משהו אחר, לא מוכן לשחרר.
   
   אז עוד שאלה איך לאפשר לעצמי לפרוץ את גבולות המוכר ולהישאר בחיים? כלומר שמה שבתוכי יאפשר לי אכן לחוות משהו חדש בלי שסיפורי הראש שלי יחזירו אותי למצב הקודם? או יותר מדויק: איך לעשות צעד אל שינוי ולהמשיך אל תוך ההשתנות ולא לחזור אחורה? או אולי יש בתהליך השתנות שני צעדים קדימה אחד אחורה ?
   
   
   
   תגובה חדשה | הגיבו לתגובה

   • תעתועים 30 באוגוסט, 2010

     היי מורן יקרה.
     קראתי את מה שכתבת כאן בפירוט רב כל כך ותוך כדי קריאה עלתה בי תחושה של אבדון וחיפוש בלתי מתפשר שלך אחר האמת.
     את מתארת כאן מצב של ריחוק ושל פחד שהתחפש לכל כך הרבה צורות מתעתעות, עושה רושם שאת נמצאת בתהליך התעוררות מתקדם וזקוקה למיקוד ותמיכה בתהליך.
     כמו שכבר הבנת, האשמה אינה בבן זוגך או בכל אדם אחר בעולם, ועם זאת יש לשאול את הסיבה לכך שאת ממשיכה להיות במקום בו את לא מוצאת את עצמך. האם יש שם פחד שמחזיק אותך? מהו הפחד?
     
     כוח החיים שלך מתבזב ברובו על התנגדות לשינוי שרוצה לבקוע מתוכך, הוא הולך לחשיבה מעגלית שאינה מגיעה לעשיה.
     שאלי את עצמך מה את הכי אוהבת לעשות בעולם? בשביל מה יהיה כדאי לך לקום בבוקר מהמיטה ולהתחיל יום חדש?
     
     את מתארת מצב של סגירות אל העולם, זהו מצב בו את נמצאת במעגל עצמי סגור שאינו מאפשר לך לראות את עצמך בבהירות.
     לדעתי את זקוקה למראה מהימנה כדי לצאת ממצב זה, את זקוקה לאנשים שרואים אותך בבהירות ומשקפים לך את מקומך.
     
     מפנה אותך לקרוא את המאמר "אני אותנטי" שנמצא באתר http://www.neworld.org.il/article/article.asp?article_id=677 וגם את המאמר "מצב השינה" http://www.neworld.org.il/article/article.asp?article_id=679. אלא שני מאמרים שכתבתי לאחרונה והן יוכלו להסביר לך חלק מהתהליך אותו את עוברת.
     אם תרצי לעשות תהליך ולהתקדם מהמקום בו את נמצאת, את מוזמנת להגיע לפגישות התעוררות שאני מנחה בימי רביעי או לפנות אליי במייל לקביעת פגישה אישית.
     
     יום מקסים
     
     אילן אביב
     ilan.neworld@gmail.com
     
     תגובה חדשה | הגיבו לתגובה

שם:*
דואר אלקטרוני:*
נושא / כותרת:*
תוכן:
	הקש בשדה הטקסט את רצף האותיות המופיע למטה: